התנ"ך והזהות הישראלית אניטה שפירא התנ"ך היה טקסט מעצב זהות ראשון במעלה בחברה היהודית המתגבשת בארץ ישראל. בתהליך בניית האומה מילא התנ"ך תפקידים סותרים: הוא הזין רומנטיקה לאומית שנתקשרה בעבר מפואר, וגם נתן חיזוק לרעיונות אוניברסליים. הוא שימש תשתית לעיצובם של אפוס ומיתוס לאומי, וגם מסד למערכי מוסר ואמונה השמים גבול ללאומנות. הוא שימש להוכחת דבר והיפוכו: את היות עם ישראל "ככל הגויים" ואת היותו "עם סגולה", את "ארציותו" ואת "רוחניותו". התנ"ך הופקע מהקשרו הדתי והיה לאבן יסוד במערכת הסמלים הלאומיים. התרבות העברית החדשה שהתגבשה בארץ ישראל הייתה רוויה באסוציאציות ובניבים תנ"כיים. צעירים וזקנים, מדינאים ופשוטי עם התלהבו מן המקרא כמבטא את הקשר בין העבר וההווה וממחיש את זיקת עם ישראל לארץ ישראל. אולם החל משנות השבעים של המאה העשרים ירד מעמדו של התנ"ך כטקסט הקנוני במדינת ישראל. רק מי שלמד בבית הספר התיכון לפני 1967 שומר כיום על אהבתו לתנ"ך. הספר "התנ"ך והזהות הישראלית" עוקב אחר תהליך אימוצו של התנ"ך כטקסט לאומי מכונן בראשית המאה העשרים ואובדן מעמדו בחברה הישראלית בעשורים האחרונים, משנוכס על ידי היהדות האמונית. הספר כולל מסה המתארת תהליך זה ומסמכים המאירים אותו. אניטה שפירא, פרופסור להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב, היא חוקרת מובילה של הציונות, היישוב והמדינה, הבולטת בשימושיה החדשניים במגוון מקורות, משירה עד קולנוע. עבודותיה מתמקדות בנושאי זהות ותרבות. מספריה: "ברל: ביוגרפיה"(1980), "מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח" (1985), "חרב היונה: הציונות והכוח, 1948-1881" (1992), "יהודים חדשים, יהודים ישנים" (1998), "יגאל אלון: אביב חלדו" (2004).