סוף הסיפור: משמעות, זהות, זקנה טובה גמליאל "אני מתחיל לחיות רק כאשר אני רואה את עצמי כמת," אמר רוסו. היש אדם אשר אינו מדמה את שעת מותו? היש אדם שבחייו אינו מודע לקיומו של הקץ הקרב והולך? אבל בחברה המודרנית המוות מודחק ומוכחש. מה אנו יודעים על ההתנהגות האנושית בקרבת המוות? כיצד מתמודדים בני אדם עם הקרבה אל הסוף? שאלת מעמדו של האני נוכח מותו עומדת במרכז הספר. זהו סיפורה של אתנוגרפית. הוא מתאר את "תרבות המוות" של דיירי בית אבות. הקורא מוזמן למסע במחוזות שבהם תודעת הסוף אינה עוד ניתנת להדחקה, למסע "בתחנה האחרונה" . בניגוד למה שהיינו מצפים, תרבותם של דיירי בית האבות אינה מבטאת תבוסתנות וחידלון. התרבות שהם בונים הנה רבת פנים, ומפתיעה בגילוייה החיוביים. סמליה ומשמעויותיה המעמיקים אצורים בדבריהם ומעשיהם של זקנים, היכולים לשמש לנו כמראה. בתחנה הסופית נופלות רבות מן המסכות. לתחנה הזאת גם אנחנו נגיע. המחברת מתארת את חיי היומיום בבית הזקנים על אורותיהם וצלליהם, ומנסה להבין מה נותן משמעות לחייהם, לסבלם ולמותם של בני-אדם. ד"ר טובה גמליאל היא אנתרופולוגית, מרצה בחוג לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. הרצאותיה ומחקריה עוסקים בהיבטים הקיומיים של התרבות, בזיקה שבין רגשות וביצועים תרבותיים ובסוגיית הזהות בזקנה. כיום היא חוקרת את תרבות הקינה של נשים יוצאות תימן. ספרה זקנה עם זיק בעיניים ראה אור בשנת 2000.