הטרגדיה האלג'יראית רמון ארון ".. הכרח הוא בעיני לשחוט את כל הפרות הקדושות. הקשרים עם אלג'יריה ניתנים גם ניתנים להתרה... ומעת שאנו מכירים במדינה אלג'יראית, אנו מכירים למעשה באפשרות של מתן עצמאות לאלג'יריה. 'אובדן' אלג'יריה אינו סופה של צרפת... ייתכן שהברירה היחידה הנמצאת בידינו היא בין נסיגה ללא תנאי לבין מלחמה שסופה אינו נראה לעין. ואם זו הברירה, הרי שבמוקדם או במאוחר צריך שיהיה לנו האומץ לקבל החלטה רדיקלית: לסגת מאלג'יריה מיוזמתנו, ובד-בבד להקצות את המיליארדים הדרושים לצורך השבתם של הצרפתים האלג'יראים לצרפת... מה עוד יכול אזרח פשוט לעשות אם לא לזעוק את חרדתו ולייחל למעט אומץ של האמת?" כאשר כתב רמון ארון את הטרגדיה האלג'יראית היתה צרפת שקועה עמוק במלחמה עקובה מדם כדי להגן על אחיזתה באלג'יריה המתעוררת. מאות אלפי חיילים צרפתים נשלחו לדכא את המרד האלג'יראי ולהגן על מעמדם של מיליון הצרפתים שהתנחלו שם. חזרתו של דה גול להנהגה, ובעקבותיה ההתנתקות מאלג'יריה, עוד לא נראו באופק. ובינתיים, הציבור הצרפתי נקרע מן המחלוקת: על מה מתחוללת המלחמה? האם כל האמצעים כשרים כדי לנצח בה? ואם יושג הניצחון, מה אחר כך? על רקע המבוכות הללו נשמע קולו הצלול של רמון ארון. הוא פנה אל הצרפתים מן המרכז וימינה, והסביר להם בשפה פשוטה מדוע על צרפת לעזוב את אלג'יריה מייד: כי הנזק שבהמשך האחיזה בשטחים האלה גובר על היתרונות. ומשום שלא היה "שמאלני", הותירה הטרגדיה האלג'יראית שלו רושם כה רב.