רקוויאם לשלום: ייצוג הסכסוך בקולנוע הישראלי בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה פבלו אוטין לקראת סוף הסרט ביקור התזמורת מתבוננת רונית אלקבץ בחלל ריק. חלל ששניות ספורות לפני כן אוכלס על ידי תזמורת של שוטרים מצריים, איתם חלקה לילה של ידידות, אינטימיות וקירבה, ואשר נעלמו עם עלות השחר כלא היו. מבטה הכואב מסמן את התקווה לשלום שאבדה, ומרמז שאולי היא מעולם לא הייתה. ספר זה חוקר את המהלך שעשו סרטי הסכסוך בקולנוע הישראלי, דרך ניסיונות הבנה של הצד הפלסטיני וחיבור אליו, ועד לתחושת ייאוש וניתוק הדדי בעקבות כישלון תהליך אוסלו וקץ המשא ומתן בין הצדדים. דרך ניתוח אסתטי קפדני של הסרטים מן העשור הראשון של המאה ה-21, הספר מציע חשיבה על האופן שבו הסכסוך התפרש והובן בחברה הישראלית-יהודית ובסרטיה. לבסוף, מציע הספר כי הסרטים, כמו התרבות הפופולארית הישראלית, רקמו תפיסה אוטופית ולא מציאותית של מהו "השלום", ולכן, כותרת הספר מאפשרת קריאה כפולה: מצד אחד, הסרטים החדשים על הסכסוך מבכים את מותו של תהליך השלום והתקווה לשלום שהיה "מעבר לפינה". מצד אחר, מציע הספר כי דווקא הגיעה העת להיפרד מהתפיסה המאוד חד-ממדית של המושג "שלום" בחברה ובתרבות הישראלית - תפיסה שמתארת את בואו של השלום כהפסקה מידית של האלימות והטרור ותחילתו של עידן של אהבה, זריחה ופריחה - ולפנות את הדרך לתפיסה מורכבת יותר, אולי פרדוקסאלית, אך אמתית וכנה יותר של שלום כתהליך מתמיד, שאולי לעולם לא יביא שקט לאזור, אך יהפוך את החיים בו לנסבלים, טובים ומוסריים יותר לדורות הבאים.