חמישים: 2017-1967. סופרות וסופרים מן העולם כותבים על הכיבוש עורכים: איילת ולדמן ומייקל שייבון הספר חמישים רואה אור במקביל באנגלית, בעברית ובערבית, ויופיע בקרוב בתשע שפות נוספות. 26 סופרות וסופרים מארצות שונות בעולם חברו לכתיבת הספר, שנערך בידי זוג סופרים אמריקאים, שניהם יהודים אוהבי ישראל. 26 מבטים על מה שמתרחש כבר חמישים שנים בחצר האחורית שלנו, ב"שטחים". כשאניטה דֶסַאי, הסופרת ההודית הנודעת בת השמונים, רואה את קרית ארבע בעת ביקורה בחברון, היא כותבת: זה לא כל-כך מבצר, העיר הזאת, יותר פרבר עירוני מצוחצח. לדירות יש מרפסות עם פרחים, בחצרות יש עצים. מכוניות יוצאות ונכנסות בשערים. השמש זורחת. כמה נורמלי כל זה. אבל לדירות בטח יש חלונות, ומן החלונות האלה הדיירים יכולים להביט ולראות מעֵבר לרחוב את העיר העתיקה של חברון, עיר הרפאים. כשהם מביטים לשם, מה הם חושבים? או שאולי הם לא חושבים, ופשוט מקווים שהיא תיעלם בתוך ענן של אבק, כמו רוח רפאים? והסופר האמריקאי מייקל שֵייבּוֹן, המתאר את ביקורו בבית חרושת לסבון בשכם, כמו עונה על השאלה הזאת: הקשבתי למר טְבֶּלֶה מדבר, ומצאתי את עצמי חושב אותו הדבר שחשבתי בימים שבהם סיירתי במזרח ירושלים, שם מתנחלים ממומנים-היטב מנסים לדחוק החוצה את תושבי סילוואן, או בחברון, שם אוסרים על התושבים הערבים המקומיים להיכנס לרחוב הראשי ולחנויות שלהם, או בסוּסיא, שם נאלצו התושבים לעבור לאוהלים מאולתרים אחרי שכל הכפר שלהם נגזל מהם. ומה שחשבתי הוא: האנשים האלה לא הולכים לשום מקום.