מאוהב לאויב: עגנון מהרהר על ביאליק זיוה שמיר פעמיים התקרב עגנון לביאליק, ולא זזה ידו מיד מורהו: בפעם הראשונה - בעת ביקורו של ביאליק בארץ (1909), שבמהלכו שימש הסופר הצעיר למשורר כעין "נושא-כלים"; בפעם השנייה - בשנת 1922 כששכנע עגנון את המשורר לעזוב את ברלין ולבוא להתגורר לידו בעיר-הקיט באד הוֹמבּוּרג המרוחקת ממרכזי התרבות העברית. כשנה וחצי התהלכו השניים מחוץ לעיר ובחוצותיה, ושוחחו שעות ארוכות. אילו תועדו השיחות הללו, היה בידינו ספר רב-ערך לחקר תולדותיה של הספרות העברית - ספר מעניין פי כמה משיחות גתה עם אקרמן (1836), שנחשב ספר מופת. ואולם עגנון לא תיעד את שיחותיו עם ביאליק, והתכחש לתקופה הפורמטיבית שעברה עליו במחיצת גדול סופרי ישראל. במקום אותה סִדרה בת 50 פרקים על שיחותיו עם ביאליק שהובטחה לדב סדן, התחיל הסופר לגַנוֹת את המשורר בכל הזדמנות ולעג לדמותו וליצירותיו. בתחילה שׂם את דברי-הגנאי בפי דמויות בדיוניות, או ציטטם מפי אישים שכבר הלכו לעולמם. בסוף ימיו הסיר עגנון את המסֵכה מעל פניו, ואמר את הדברים בעצמו ומטעמו, באופן גלוי ומפורש, מבלי להזדקק לחסות המגוננת של הבדיון. מתברר שעגנון היה גדול המורדים בביאליק, אך בניגוד למורדים האחרים - אברהם שלונסקי מזה ואורי צבי גרינברג מזה - הוא לא נלחם במשורר בגלוי, כי אם בחשאי ומאחורי גבו. יתר על כן, הוא לא הִרפּה מן המלחמה הזאת עד סוף ימיו, והמשיך לדבר סרה בביאליק אף 30 שנה ויותר אחרי מות המשורר. מדוע שינה עגנון את יחסו אל ביאליק מן הקצה אל הקצה? הספר מאוהב לאויב מנסה להתחקות אחר הסיבות והנסיבות שהובילו לַנתק בין שני האישים הגדולים שראשית דרכם הייתה לכאורה רצופה אהבה ושיתוף-פעולה. המחקר מסתייע בחומרים חוץ-ספרותיים, לרבות חומרים ארכיוניים, אך בעיקרו של דבר משוטט ביצירות עגנון - יצירות שבּין שיטיהן מתחוללת דרמה אנושית עזה שכמוה כ"רצח אב" ו"רצח מלך".