מהשכונה אל השיכון: ההתיישבות העירונית של הפועלים בארץ-ישראל ושורשיה הרעיוניים, 1950-1920 איריס גרייצר אחד הנושאים המרכזיים שמעסיקים את מדינת ישראל עוד מתקופת המדינה שבדרך, ושנובעים מהיותה מדינת הגירה, הוא הצורך במתן שיכון ודיור למאות, אלפים ויותר מהגרים המתדפקים על דלתותיה. במונחי מודרניזציה, ארץ-ישראל של ראשית המאה העשרים הייתה ארץ חדשה, כר נרחב לניסויים בהתיישבות. הציונות המעשית אימצה את מודל הכפר כצורת היישוב הדומיננטית של ארץ-ישראל, מחוזקת בערכים חלוציים ועטופה באידיאולוגיה ובסמלי סטטוס. החלוצים, לעומת זאת, נמשכו ברובם דווקא אל העיר, שהייתה אז מעוז היוזמה הפרטית, רחוקה מתפיסות חברתיות שוויוניות, שראתה בשיכון פועלים בתוכה סכנה ליציבות הפוליטית-שלטונית בה. בנקודה זאת נוצר לאחר מלחמת העולם הראשונה המפגש בין התנועות החברתיות, שהחלו להרים מפעל אדירים של שיכון שכבות הפועלים בערים באירופה כחלק מסוציאליזם מוניציפלי, דוגמת וינה, לבין תנועת השיכון העירונית של הפועלים בארץ-ישראל. הייחודיות של הספר טמונה בארבע נקודות עיקריות: • בראייה ההשוואתית הרחבה בין הנעשה בתחום השיכון הציבורי של פועלי העיר בארץ-ישראל בתקופת טרום המדינה, לבין הפעילות בנושא זה באותה תקופה במדינות אחרות. • במחקר המתמקד בבסיס האידיאולוגי של שיכון הפועלים העירוני בארץ-ישראל, תוך יצירת כלים רעיוניים ומעשיים לבניית אלפי יחידות דיור בשכונות עובדים ופועלים, שהפכו לערש השיכון הציבורי בארץ-ישראל. • בדיון ב"ארכיטקטורה החברתית" של שיכון הפועלים כמיישמת את הרעיונות החברתיים שבדיור הומני, שוויוני ואיכותי, התואם את אורח חייו של האדם העובד. • בחשיפה ראשונית ומעמיקה של תהליכי המוניציפליזציה בארץ-ישראל בתקופת המנדט ושל הקשר שלהם לדמוקרטיזציה של התחיקה העירונית בקריות הפועלים, כבסיס לתחיקה מקומית מתקדמת במדינת ישראל. הספר הנו תוצר של שנים רבות של מחקר, ומכנס חומרים שחלקם פורסמו ורובם טרם ראו אור בראייה אינטגרטיבית רחבה, הרלוונטית גם לימינו אלה.