המיית הציפור, שאגת הצער: דרכי עיצוב הזיכרון בכתיבת ניצולי השואה ענת ליבנה ספרה של ענת ליבנה - המיית הציפור, שאגת הצער מתבונן בדרמה של המפגש בין שתי חברות. האחת, חברת שורדי השואה שמהגרת לארץ חדשה ומבקשת להיקלט בה, והשנייה, היישוב היהודי בארץ ישראל, חברה צעירה ערב מלחמת עצמאות והקמת מדינה. כחלק מההתמודדות עם הטראומה של השואה וכמכשיר לבניית זהותם החדשה כותבים הניצולים ספרי זיכרונות. בין השנים 1961-1944 ראו אור בארץ 75 ספרים, כאשר הזיכרון ”משם” עודו צלול ושלם, וחוויית המפגש עם החברה הארץ ישראלית ותהליכי הקליטה בה עודם טריים. כותבי הספרים ביקשו להיאבק בצערם, למלא את הדממה, להעניק משמעות סימבולית למתיהם, ולפעול למען קהילת הניצולים. הספר מצביע על האופי המורכב בו ביקשו מחברי הזיכרונות להציג את הישרדותם, תוך תביעה ליתר אמפתיה ופחות שיפוטיות כלפי הקרבנות והניצולים. הם גם רצו להיבדל מקבוצת האליטה של מנהיגי המחתרות הלוחמות, להרחיב את מושג ”הגבורה היהודית”, ולא לייעדו רק לפעולות התנגדות מזויינות. כך מתוארים ניסיונות נואשים לשמור על זהות אישית ואנושית כגבורה לשמה, כמו גם התמודדויות עם דילמות בלתי אפשריות של בחירה בין רע אחד לאחר. ספר זה מבוסס על עבודת הדוקטורט של ענת ליבנה, שחקרה את אופן עיצוב זיכרונות השואה של הניצולים בהשפעת מפגשם עם הארץ. את מסקנותיה חיזקה בהשוואה לספרי ניצולים שנכתבו באותן שנים בארגנטינה וארה”ב. ליבנה היא היסטוריונית שעוסקת שנים רבות בהוראת השואה ובפיתוח פרויקטים חינוכיים, שמבוססים על חקר השואה והבנת השפעתה על חיינו בהווה. משנת 2011 היא מנהלת את מוזיאון השואה והמרכז החינוכי הייחודי - בית לוחמי הגטאות.