מלכות ענווי ארץ שרה חינסקי זהו ספר על היווצרותה של מודרניות ישראלית. בניסיון לבחון כיצד פועל מבנה העומק הסמוי של הזהות היהודית המודרנית בגילומה הריבוני ההגמוני במדינת ישראל, עוסק הספר בגוף ידע אוטונומי לכאורה - ההיסטוריוגרפיה של האמנות הישראלית. מלכות ענווי ארץ: הדקדוק החברתי של שדה האמנות הישראלי מציג מעקב פרשני מדוקדק אחר ההנחות הגלויות והסמויות שאִפשרו את כתיבת ההיסטוריה של האמנות המקומית לאורך המאה העשרים. חרף הזיקה העמוקה בין מפעל התרבות הישראלית ורעיון הלאומיות, נטען כאן, שדה האמנות בישראל פועל כמנגנון המשוחרר כביכול מכוח הכבידה של יחסי הכוח הפוליטיים, ההיסטוריים והחברתיים שעיצבו אותו. איתור נקודות ההשקה בין האמנות העילית הקאנונית בישראל לבין פוליטיקת הזהות הלאומית, על קשריה הקולוניאליים ועל זיקתה למושג תרבות המערב, מביא את המחברת לשאול שאלות חדשות על סיפור היווצרותו של מפעל התרבות העברית–ישראלית. מפעל זה נדון כאן מנקודת המבט של שלוש האופציות התרבותיות שנחתמו על ידו בחותם של ”אחֵרוּת אסתטית”: אמנות עממית, אמנות יהודית ואמנות פלסטינית. חוקרת התרבות שרה חינסקי (2008-1951) נודעה כמי שהניחה יסודות לחשיבה ביקורתית על תולדות האמנות המקומית, ועל עצם הגדרתה ככזו, בשורה של פרסומים רבי תהודה. המאמרים שפרסמה בכתב העת תיאוריה וביקורת - שתיקת הדגים: מקומי ואוניברסלי בשיח האמנות הישראלי (1993), רוקמות התחרה מ׳בצלאל׳ (1997) ו׳עיניים עצומות לרווחה׳: על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלית (2002) עוררו דיונים עזים והציבו את חינסקי בחזית החשיבה הפוליטית על הקשר בין המדינה, שדה האמנות ועיצוב זהויות לאומיות, אתניות ודיאספוריות. הספר, מעזבונה של המחברת, מהווה מיצוי של כלל עבודתה בדפוס עד כה.