אדיפוס בקישינוב: ציונות, ספרות, טרגדיה מיכל דקל הטרגדיה, הן בתור תבנית אסתטית והן בתור קטגוריה פוליטית־רגשית, חדרה אל תוך הספרות העברית של מפנה המאה העשרים לצדו ובשירותו של המפעל הלאומי. הכוונה ב"טרגדיה" אינה למאורעות "טרגיים" כגון פוגרומים, הגירה, או מאבק בין הדורות, אלא לתגובה האסתטית למאורעות האלה: תגובה שייצרו לא רק ההתרחשויות עצמן, אלא גם מגמות היסטוריות ואינטלקטואליות רחבות יותר, ובכללן המפנה של הספרות העברית אל הלאומיות, וכן עליית חשיבותה של הטרגדיה היוונית והאליזבתנית בתרבות אירופה. בספר הזה דנה מיכל דקל בתאוֹריה של הטרגדיה ובמוטיבים טרגיים ביצירותיהם של סופרים עברים מביאליק וברדיצ'בסקי עד שמיר ומטלון. במפנה המאה העשרים שירתה האסתטיקה של הטרגדיה, לדעת דקל, את המטרות הפוליטיות של הלאומיות היהודית, ייצרה רגש ותודעה לאומיים, וסרטטה את קווי המִתאר של אזרחות גברית בדמותו של הגיבור הטרגי; במפנה המאה העשרים ואחת אף עשויה הטרגדיה העברית לערער על אלה. מיכל דקל היא פרופסור חבר באוניברסיטת ניו-יורק סיטי (CUNY) ומחברת הספר: The Universal Jew: Masculinity, Modernity and the Zionist Moment, (Northwestern University Press (2010