ועד ההצלה החרדי, 1955-1945: בין אירופה ומרוקו לארצות הברית יעקב לופו בתום מלחמת העולם השנייה נותרה שארית הפליטה על אדמת אירופה. שלוש תפיסות מרכזיות הסתמנו בעת ההיא באשר לעתידה: 1 האג’נדה הציונית, שדרשה לאפשר לפליטים להגיע לארץ ישראל ובכך לקבוע שהתשובה לאסון שקרה לעם היהודי היא הקמתה של מדינת ישראל. 2 האג’נדה של ארגון הג’וינט, כנציגם של יהודי ארצות הברית שלא נפגעו בשואה, שביקש לשקם באירופה את היהודים ששרדו ואסף כסף רב למטרה זו. 3 האג’נדה החרדית, שיוצגה על ידי ועד ההצלה של הרבנים האורתודוקסים באמריקה. אלו ביקשו להעביר לארצות הברית את תלמידי הישיבות ואת רבניהם שניצלו על מנת לשקם שם את עולם התורה שחרב. אולם כששלטונות ארצות הברית חסמו את דרכם של הפליטים, החל ועד ההצלה לשקם את עולם התורה באירופה, בעיקר באמצעות ילדים שהובאו לצורך זה ממרוקו. דרך הפעולה של הוועד חוללה התנגשויות עם הג’וינט, עם התנועה הציונית, ועם ארגונים קהילתיים יהודיים אחרים לרבות ארגונים אורתודוקסיים. ההשקפה ושיטות הפעולה של הוועד במהלך ההצלה והשיקום שינו גם את עולם התורה של חלק מיהודי מרוקו. לפרק הזה בהיסטוריה, שנכתב כאן לראשונה, יש משמעות בסיסית בהבנת העולם החרדי שהתפתח לאחר השואה במדינת ישראל ובפזורה היהודית בעולם.