אשמתו של אדיפוס ומשפטו של אורסטס עדי פרוש במאה החמישית לפני הספירה הייתה באתונה תסיסה תרבותית, חברתית ופוליטית שהטביעה את חותמה על כל ההיסטוריה המערבית. תסיסה זו באה לידי ביטוי בתחומים רבים, גם בתחום מערכת המשפט, וגם בתחום הצגות התיאטרון. מכמה בחינות בית המשפט האתונאי היה אז מעין תיאטרון, והתיאטרון האתונאי מעין בית משפט. הפרק הראשון של הספר עוסק באופי התיאטרלי המיוחד שהיה להתדיינויות הרבות בבית המשפט האתונאי, וביסוד המשפטי המיוחד שהיה בטרגדיות שהועלו על במת התיאטרון האתונאי. הוא גם עומד על כמה הבדלים בין בית המשפט האתונאי לבית המשפט המודרני, ועל כמה הבדלים בין התיאטרון האתונאי לתיאטרון המודרני. במרכז המחזה מתוארת חקירה משפטית שמנהל אדיפוס, מלך תבי, כדי לחשוף את זהות רוצחו של המלך ליוס, מלכה הקודם של תבי. המהפך הטרגי בחיי אדיפוס מתרחש כאשר מתברר לו עם תום החקירה לא רק שהוא היה זה שרצח את המלך ליוס אלא גם שאשתו, אם ילדיו, שהייתה קודם שנישאה לו אשתו של המלך ליוס, היא אמו. כשמתברר לאדיפוס מה עשה הוא מנקר את עיניו, חדור רגשי אשמה כבדים, והופך ממלך גאה בטוח בעצמו לעיוור טמא, מנודה, הולך על מקל. הפרק השני בספר מנתח את מהלך החקירה שמנהל אדיפוס, בוחן את תפיסת האשמה המובלעת במחזה לאור החוק והמוסר שהיו באתונה בתקופה הקלסית, ומשווה אותה לתפיסת האשמה שמובלעת בחוק הפלילי המודרני. הפרק השלישי בספר דן באופיו ותפקידו של בית המשפט כפי שהם מתוארים במחזה נוטות החסד, המחזה השלישי בטרילוגיית האורסטיאה של אייסכילוס. אורסטס רצח את אמו, קליטימנסטרה, כנקמה על שהיא רצחה את אביו, אגממנון, והיא מצידה רצחה את בעלה אגממנון כנקמה על כך שהוא הקריב לעולה על מזבח את בתם איפיגניה, אחותו של אורסטס. הארינייות מעוררות האימה, אלות הנקמה במחזה, רודפות אחר אורסטס, צמאות לדמו, כדי לנקום בו על שרצח את אמו. הוא נמלט למקדש האלה אתנה באתונה, והיא מקימה, לראשונה באתונה, את מוסד בית המשפט. אחרי שמיעת הצדדים, האריניות התובעות להרשיע את אורסטס והאל אפולו המגן עליו, מוחלט בית המשפט לזכות את אורסטס מאשמה. בעזרת בית המשפט שיסדה אתנה היא מצליחה ברוב חכמתה לא רק לשים קץ לשרשרת הנקמות במשפחת אורסטס אלא גם לרסן את תאוות הנקם של האריניות ולהפוך אותן לאלות נוטות חסד שכפופות לבית המשפט.