החכם נתן ג.א. לסינג האם בסדרה שכותרתה "טקסטים למען העתיד" יש מקום למחזה שנכתב בשנת 1779? האם יש בו משהו שיכול לסייע בהתמודדות עם בעיות העולם הגלובלי של המאה ה-21? אכן כן. אפשר להשתומם לנוכח האקטואליות של היצירה הקלסית הזאת, גם מקץ כמעט מאתיים וחמישים שנה. אולם "החכם נתן" של לסינג, אשר היהדות הגרמנית הקנתה לו בעבר חשיבות דומה לזו של כתבי משה מנדלסון, כמעט אינו ידוע בישראל. לסופר, המחזאי והמסאיגוטהולד אפרים לסינג (1729-1781) שמור מקום של כבוד בספרות הגרמנית כמחדש התיאטרון - הוא נחשב למשחרר הדרמה מדפוסים קפואים ומקובעים, לאיש שפתח צוהר למציאות הבורגנית. לסינג הוא גם המחזאי הגרמני הראשון שיצירותיו הועלו ומועלות ברציפות על בימות התיאטרון הגרמני, למעט בתקופת השלטון הנאצי. הטקסט קורא בקול ברור ונמרץ לסובלנות, הוא מציג תיאור חיובי של היהודי בתפקיד הראשי (לראשונה בספרות הגרמנית). המחזה משבח ומהלל את התבונה, את חופש המחשבה ואת שלל הרעיונות שהולידה הנאורות – על כן לא יכול היה אלא לעורר דחייה זועמת בגרמניה הנאצית. ובכן, מה מספר לנו נתן, אשר בדמותו הציב המחבר יד לידידו ועמיתו משה מנדלסון? במשל הטבעות המצוטט לרוב מדגיש לסינג: אין דת שיכולה לטעון לעליונות על דת אחרת, אין דת שיכולה לנכס לעצמה אמת אבסולוטית. כמי שהאמין בכל לבו בנאורות, לסינג מבקש להזכיר לנו שאדם נולד קודם כול כאדם (לא כמאמין), והדת שבה הוא מאמין היא פנומן תרבותי, ולפיכך משני. וזו למעשה גם המשמעות של המבנה הדרמטי: התסבוכת המשפחתית (והדתית) שאליה נקלעו הדמויות במחזה כה מצחיקה ואבסורדית, שולית ואקראית, עד שהצופה המותש נאלץ להסכים עם המחבר הערמומי: מה שחשוב זה להיות אדם, לא שום דבר אחר. לסינג, איש הנאורות והמטיף הבלתי נלאה לסובלנות, אופטימי אבל לחלוטין לא תמים, שכן מודעות כשלעצמה עדיין אינה בגדר שינוי: "יש אמונות טפלות שעליהן גדלים; וגם אם מזהים אותן, הן לא בהכרח מאבדות עלינו את כוחן. זה שבן-אדם לועג לאזיקים שלו, זה לא אומר שהשתחרר מהם".