יהודיבור: מסות על תרבות יידיש דוד רוסקיס הספר מציג כמה מגיבורי התרבות בספרות היידיש החדשה, שאפשר לראות במפעליהם האומנותיים מפעלים "אנתולוגיים": כינוס קולות, מקורות, מסורות שהיו מפוזרים ברחבי אשכנז היהודית, ושזירתם במארגים סיפוריים שמלכדים בתוכם זמן ומרחב, נרטיבים יהודיים היסטוריים ונרטיבים בעלי משמעות אוניברסלית. כל עוד לא יוחסה ליידיש סמכות רוחנית עצמאית, כשפת מחשבה ואומנות בפני עצמה, היה על הסופר המשכיל שהשתמש בה להציג את סיפוריו כמיני לקטים, או "ספריות", מסופרים מפי דמות של אספן-דברן, מגיד, מוכר ספרים, טוביה החולב, ובסיפורי בשביס זינגר, שנכתבו לאחר חורבן יהדות מזרח אירופה - היצר הרע או "השד" הספרותי הדברני. אחד מעיקריה של ספרות יידיש זו - שנשענה על האוצר העממי, אך חיזקה וחידשה אותו לכדי יצירה מודרנית אישית - היה האחיזה בדיבור היהודי החי, דיבורם השוטף של גברים, נשים, בני נוער, וגם ילדים. המספר, המשורר והמחזאי י"ל פרץ היה לחלוץ סיפורת הדיבור היהודית המודרנית בזכות "החיבה לדיאלוג" שפיתח כל ימיו. הארכיון המחתרתי "עונג שבת", מפעלו ההֵרואי של ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום, שהוקם בגטו ורשה בתוך כדי חיסולו ההדרגתי, היה בין השאר בבחינת קריאת תיגר, ניסיון נואש לעכב את השכחתם והזנחתם של הקולות שהושמעו בגטאות. הפרק האחרון בספר מתאר את המשוטט בארץ היידיש - מאמע-לשון-לאנד - והוא מוקדש לאימו של המחבר.