אורפז - ספר לאדם אחד: מונוגרפיה חופשית רן יגיל שתיקתו בבית הקפה של יצחק אוורבוך אורפז רועמת באוזניי. זאת על רקע פריחה מדומה של ספרות עברית וחיפוש חוזר ונשנה אחר הסופר "המיוחד", "האוונגרדי", "המקורי" של הדור. כל הוצאה ממליכה לה אוונגרדיסט כזה או אחר. ויצחק אוורבוך אורפז שותק. "אין אני רוצה לפרסם דברים שיביישו אותי," הוא אומר, "סגרתי את הדוכן." אני חש משוחרר ושואל אותו אם לא מדגדג לו ביד לכתוב. הוא מעווה את פניו ואינו שבע רצון. "דגדוג זה לא המילה." וזה נכון, אני חושב לעצמי. מעולם לא הייתי כותב על אוורבוך אורפז שהוא סופר מדגדג. אולי הפועל המדויק הוא צועק, או פוצע, או מתפרץ, או זועק. והוא כן אומר: "כשיש פֶּרֶץ, יש דַּחַף, אז אני רושם משהו קצר, משהו יומני. אבל ממש, זה לא." הוא מספר לי על הכתיבה שלו ועל יצירתו מן הזיכרון. וכשהוא סוקר את מלאכת הפרוזה שלו שהייתה מנומרת לאורך השנים גם בדברי שיר, למול חייו, עיניו המֵימיות בורקות. הוא חי כשהוא מספר. ואני מחליט ביני לבין עצמי שאכתוב על יצחק אוורבוך אורפז יותר מתוך הזיכרון שלי ופחות מתוך הספרים. כמה שאפשר. אכתוב מתוך הזיכרון והלב כי המליצה נכונה: דברים שיוצאים מן הלב גם מגיעים ללב. ובכלל, מה שווה כל הספרות הזו אם צריך ללכת ולחפש אותה ברְשומות. מה שקובע זה מה שאתה זוכר מן היצירה: דימוי חזק, דמות מאלפת, מצב בלתי נשכח. קראתי הרבה בימי חיי. אני זוכר מעט, אבל מה שאני זוכר נחקק בי ומשנה את חיי. כך קרה לי עם הפרוזה של יצחק אוורבוך אורפז ועל זה יש בי דַּחַף בלתי נשלט לכתוב. לכתוב ויהי-מה!