השפה העברית בראי חכמת ההיגיון: משנתו הלוגית-הפילוסופית-הבלשנית של רבי יוסף כספי משה קהן העיסוק בלשון העברית כמדע העומד בפני עצמו החל במאה העשירית, והגיע לבשלות במאה האחת-עשרה עם חיבוריו של יונה אבן ג'נאח. העיסוק השיטתי והפורה בתורת הלוגיקה עלה כפורח בפרובנס שבדרום צרפת במאות השלוש-עשרה והארבע-עשרה. הראשון שניסה לשלב בין שני תחומים אלו - הבלשנות והלוגיקה - שהתפתחו זה לצד זה, היה יוסף אבן כספי (1280–1345). כספי, שנמנה על האסכולה המיימונית הרדיקלית שהתהוותה בפרובנס, והושפע עמוקות מתורתו של הרמב"ם, כתב את שרשות כסף, מילון עברי-עברי המבוסס על הנחות לוגיות ונחשב לחיבור הראשון מסוגו בלקסיקוגרפיה העברית. חיבור זה, המצוי בארבעה כתבי יד, ממשיך ומסכם את מסורת הדקדוק העברי, ששיאה באנדלוסיה שבספרד במאה האחת-עשרה, ובה בעת הוא מושפע מן הפילוסופיה האריסטוטלית, ממסורת הדקדוק היווני-הלטיני ומן הסכולסטיקה של ימי הביניים; בכך הוא פורץ דרך חדשה בתורת המילונאות. למילונו זה הקדים כספי את רתוקות כסף, חיבור המונה 73 פרקים, שהם כללים לפרטים המיושמים במילון. בכללים אלו החיל כספי על השפה העברית את תורת ההיגיון ותפיסות לוגיות ופילוסופיות רבות. הספר שלפנינו מציע עיון ממצה בסינתזה מסקרנת זו בין כללי הדקדוק העבריים, המוסכמים והערוכים בכתבי המדקדקים הראשונים, ובין הנחות לוגיות ופילוסופיות שנוצרו בעיקרן במחשבה היוונית, התפתחו בהגות הערבית והגיעו בלבושן הייחודי לעולם היהודי. סינתזה זו לעתים משלימה את החשיבה הבלשנית המקובלת ולעתים מאתגרת אותה. עקרונות רבים של כספי מעוגנים בתפיסה לוגית רחבה, המטשטשת את תקפותם של כללי דקדוק פרטניים. בכך שונה כספי באופן מהותי מכל המדקדקים והמילונאים שקדמו לו.