הפסיכולוגיה של השיגעון דונלד ו' ויניקוט ספר זה מאגד 21 מאמרים מרכזיים של דונלד וודס ויניקוט (1971-1896), הממחישים את הטווח הרחב של הגותו ומעשירים את הבנתה. מאמרים אלה - שכולם מתורגמים לראשונה לעברית - נכתבו במשך שלושים שנה. הקובץ נפתח במאמר מכונן אשר מתאר את הקשבתו האמפתית של רופא הילדים ויניקוט לעולמם הפנימי של תינוקות שטרם החלו לדבר, באמצעות תשומת לב מדויקת וסבלנית למחוות הספונטניות שלהם ולראשיתה של יכולת המשחק, שהייתה בעיניו היבט מרכזי של בריאות נפשית. בחלק האחרון מובאים מאמרים שפורסמו רק אחרי מותו של ויניקוט, ובהם גם פיתוחים לרעיון השימוש באובייקט - רעיון חדשני זה נתקל תחילה בהסתייגות, אך היום נתפס כאבן פינה בהבנת ההתפתחות הרגשית. אף שחלפו עשרות שנים מאז מותו של ויניקוט, הוא מוסיף להיות מקור השראה מרכזי בתחומי הפסיכותרפיה והפסיכואנליזה, בישראל ובכל העולם. חשיבתו המקורית, כתיבתו היצירתית, ניסוחיו רבי-ההשפעה - עצמי אמיתי ששורשיו ספונטניים לעומת עצמי כוזב שמבוסס על ריצוּי, אובייקט המעבר של הפעוט ותופעות מעבר בכל מעגל החיים, התמסרות אימהית ראשונית שמאפשרת אימהוּת טובה-דייה - ממשיכים לרתק את הקהילה הטיפולית וקוראים רבים אחרים. ספריו שראו אור בסדרה זו - משחק ומציאות ועצמי אמיתי, עצמי כוזב - היו לרבי-מכר. ויניקוט מדגיש שעל כל מטפל למצוא את קולו האישי האותנטי, להבין את המטופל בדרכו הייחודית ולא על סמך הכללות, להכיר בכשליו שלו עצמו ולהשתמש בהם. הוא עוסק ברעיון התיקון, בהשפעה הנפשית של חווית הלידה, ברגש האשמה ובהיעדרו, בהשלכות הרגשיות של פגיעות חודרניות ושל טראומה, בהדדיות ביחסי אם-תינוק ובבסיס לעצמי בגוף. הוא ממשיך ללבן את שאלת ההתמוטטות שאירעה אך לא נחוותה ומקשר אותה לפחד משיגעון ולביטויו בעת רגרסיה לתלות בטיפול. ויניקוט מתאר בכישרון ספרותי מרשים דוגמאות קליניות רבות מעבודתו. הספר מלוּוה במבואות שכתבו 17 מטפלים ישראלים המושקעים בפיתוח גישתו של ויניקוט.