שטעטל, בייגל, בייסבול: על מצבם הנורא והנפלא של יהודי אמריקה שמואל רוזנר אחרי 2,000 שנות גלות ורדיפות הם מצאו לעצמם מקלט בטוח. מדינה שבה הם יכולים לצעוד זקופים ברחוב מבלי להתבייש בדתם ובאמונתם, לפסוע במסדרונות השלטון בגאווה, כאדונים בארצם, לשגשג מבחינה כלכלית כפי שלא שגשגו מעולם. תכירו את יהודי ארצות הברית 2010. יהודים של גולה, גולה כמעט מאושרת. אז מדוע לעתים נוצר הרושם שעוד דור או שניים ויהדות אמריקה תיעלם? קל מאוד להיות היום יהודי באמריקה, אבל קל לא פחות להפסיק להיות יהודי. נישואים מעורבים חדלו מזמן להיות טאבו. השייכות לדת, לעם, לשבט, לא נתפסת עוד בקרב מרבית יהודי ארצות הברית ככורח, אחדות גורל, גזירה קדומה, אלא כאופציה, אפשרות אחת מני רבות על המדף. וכך גם הקשר עם ישראל. אוי, ישראל. ישראל, שעד לא מזמן הסתכלו עליה בגאווה מעורבת בשמץ רגשי אשמה, נתפסת בעיני יהודי ארצות הברית בעשור האחרון כמקום שמומלץ לבקר בו, אבל שאפשר גם לוותר על כל קשר אליו בלי להתנצל. אז איך זה שלמרות זאת היא עדיין מתפקדת כמכנה המשותף החזק ביותר של היהודים שם? ואיך זה שהמרשם הטוב ביותר שמחלקים מנהיגי הקהילה נגד התבוללות הוא עדיין נסיעה לישראל? בעין סקרנית, ידענית ואוהבת מלווה שמואל רוזנר את סיפורה של יהדות ארצות הברית. סיפור שמתחיל בבדיחה, ממשיך במריבה, נגמר בבכי, או להפך. זה סיפורה המרתק של היהדות שבמראה שלנו. היהדות שהיתה יכולה להיות יהדותנו אילו עלו הסבים והסבתות שלנו על הספינה לניו-יורק במקום ליפו.