מנון, לכס: שני דיאלוגים אפלטון מיוונית: שמעון בוזגלו מֶנוֹן, לָכֶס רואה אור כ- 60 שנה אחרי התרגום העברי האחרון ועבודת התרגום של שמעון בוזגלו בהירה וקולחת. שני הדיאלוגים הם דוגמה מאלפת לאופן ולמבנה נכון של קיום דיאלוג והשיחה בין הדוברים זורמת: האחד אומר, השני מגיב לדבריו; האחד שואל השני עונה, וכל אחד מהם מתייחס לדבריו של רעהו ולא מבקש להגיד רק את מה שחשוב לו. גם אם אין הסכמה או אם מגיעים למבוי סתום, הדיאלוגים בספר, גם הפשוטים שביניהם, ממחישים את הבסיס לחקירה הפילוסופית האמיתית. הדיאלוגים עוסקים בהגדרת המושג "אומץ" - לא רק אומץ פיזי או אומץ של גיבורים אלא אומץ בכל תחומי החיים. מהו אומץ? איך אפשר להגדיר אותו? האם יש הבדל בין אומץ של נשים לגברים או בין ילדים למבוגרים? נושא נוסף הוא עניין הלמידה. מהי למידה? האם היכולת ללמוד קיימת בכל אחד מאיתנו ורק צריך "להאיר" ולכוון אותה? האם כשנדע ללמוד נוכל לעשות כל דבר שנרצה? ולבסוף עוסקים הדיאלוגים במידה הטובה - למה אדם צריך לשאוף, מה כדאי לו לפתח בחיים ומהו הדבר שראוי לו לחיות בשבילו? האם מידה טובה היא החיים הטובים? מה הקשר בין אושר והנאה לבין התפתחות אישית? מדוע הנאה ששואבת את כוחה מגורמים חיצוניים היא תמיד מוגבלת? ואיך יכול האדם להנות באמת רק בזכות עצמו? סוקרטס, שלא השאיר לנו דבר כתוב, הוא הגיבור של רוב הדיאלוגים שכתב תלמידו הגאוני אפלטון - הוא המשוחח, השואל, המלמד-מיילד, המרגיז, המצטנע. לָכֶס הוא הדיאלוג הראשון שבו אפלטון לא מתאר לנו את הדרמה של חיי סוקרטס ומותו. מֶנוֹן הוא הדיאלוג המובהק שבו אפלטון מציג את שיטת המיילדוּת של סוקרטס, ובו הוא כבר מפזר זרעים של רעיונות פילוסופיים שיעסיקו אותו כל חייו. והם יעסיקו את הפילוסופיה המערבית לדורותיה. ‏