שיגעון מחפש משמעות מאיר כרמון דעות ורעיונות המתקבעים במהלך ההיסטוריה האנושית, הופכים עם הזמן לסייגים שכל חריגה מהם זורקת את החורג לשוליים החברתיים. השיגעון כשלעצמו הוא נושא מרתק אך מפחיד: הקסם שבשיגעון משך אנשים לבחון את סיבותיו, חלקם מתוך סקרנות וחלקם מתוך פחד שמא זה מידבק. האם השיגעון הוא מושג טרנסצנדנטי, מושג פילוסופי המבטא תפיסה שהיא מעבר ל"יש" ולידיעה, מעבר לגבולות התפיסה האנושית? או שמא הוא מושג טריוויאלי, המקום שבו נפגשת ההבנה עם המציאות? מתוך כך בוחנים את פני החברה ואת התייחסותה לאנשים שאופיינו על-ידה כמשוגעים. בתקופות שונות החליטה החברה, בהתאם למקובלות ההתנהגותית והחברתית שלה, על יוצאי הדופן ועל החריגים שבה. יש ופעולת המשוגע התקבלה כאות שמימי, ויש שהתקבלה ככישוף שדינו העלאה על המוקד האי-שפיות נבחנה על פי הנורמאליות של זמנה. המגבלות האנושיות היו הסממן לחטא, והחברה הקדומה שאלה את עצמה אילו חטאים גרמו למגבלה הפיזית והנפשית וכיצד ניתן להימנע מהם. העיוות הנפשי או הגופני קיבל מעמד של ענישה בידי שמיים, והתרופה לעיוותים אלו הייתה הרחקה ובידול חברתי. היו גם כאלה שחשבו שיש בידם התרופה לשיגעון: תרופה חברתית ולא רפואית. כך, למשל, ענה רופא למשוגע שביקש תרופה לשיגעונו: "צריך לרקוח שיקוי שיש בו עלים של עוני, שורש של סבלנות, מעט חמלה וקמצוץ של ידע. כל זאת, ביחד עם ההשתקפות העצמית, מרסקים לתוך סיר, בתוספת הרבה חסד אלוהי, מוסיפים מים חיים ומבשלים על גבי עצי הסקה של אהבה. כשהשיקוי יקציף מרוקנים לתוך כוס של שביעות רצון, שותים את השיקוי בעזרת כפית של חמלה, ואז החולה לא יחזור לחטא" (Dols, 1992, p. 359). ספר זה מתחקה אחר תפיסתה של החברה את המשוגע ואת החריג החברתי בזמנים שונים ובחברות שונות, ממיני זוויות ראייה: סוציאלית, תיאולוגית, פילוסופית, רפואית ומשפטית. ד"ר מאיר כרמון הוא מרצה בכיר בחוג לקרימינולוגיה במכללה האקדמית אשקלון ובמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן. בעבר שירת במשטרת ישראל כקצין חקירות וכראש המשרד ללוחמה בפשיעה במחוז תל-אביב, שם עסק בעיקר בחקירת פשעים חמורים ומקרי רצח. ספריו הקודמים: "רצח בתשרי", "חוקרים ונחקרים ומה שביניהם", "חוקרים ונחקרים - משחק המוחות", "מסע ללא שם", "שקיעתה של האמת", "השמונה ביוני".