גוף ונפש בהגות היהודית העתיקה ישי רוזן-צבי קיומה של הבחנה בין גוף לנפש הינה אחת הנחות הבסיסיות בתרבותנו, החל בחלוקה המקובלת בין חולים בגופם וחולים בנפשם ועד לאנשים ההולכים לסדנאות מודעות עצמית כדי לעשות משהו "בשביל הנשמה". מה מקורה של הבחנה זו, מניין באה, וכיצד הפכה לפופולרית כל כך? בספר זה נבחנים שורשיה של ההבחנה הן בעולם המקראי והן בזה ההלניסטי. ההנחה בבסיס הספר היא שלרעיונות, כמו למוסדות ולמדינות, יש היסטוריה, וניתן להתחקות אחר לידתם והשתנותם. דרך סקירה וניתוח של מופעי הנפש במבחר יצירות – במקרא, אצל אפלטון, פילון, פאולוס, מגילת ההודיות והמשנה – בוחן הספר סדרת שאלות: מה מקור ההבחנה בין גוף לנפש? כיצד מדומיינת הנפש? האם יש קשר בינה לבין יחס שלילי לגוף ולגופניות? מהו היחס בין מודלים שונים של הנפש לתפיסות של תחיית המתים והישארות הנפש? כיצד ההבחנה משפיעה על סוגיות של מגדר ומיניות? ליהדות העתיקה, בה מתמקד ספר זה, השפעה מכרעת על הנצרות הקדומה, אשר מצידה השפיעה באופן עמוק על התרבות המערבית. במובנים מסוימים עוסק הספר בשורשיה של התפיסה המערבית של גוף ונפש, כלומר, בתפיסה שלנו את עצמנו כחיבור של גוף ונפש ובמשמעות שאנו מעניקים לכך. פרופ' ישי רוזן-צבי עומד בראש החטיבה לתלמוד וספרות העת העתיקה בחוג לתרבות עברית באוניברסיטת תל אביב והוא עמית מחקר במכון שלום הרטמן בירושלים.