בעיניים פקוחות :ראש המוסד מתריע, האם ישראל מקשיבה? צבי זמיר ואפרת מס "בכל זאת החברה עומדת לחתום החוזה היום לפנות ערב. מדברת על החוזה באותם התנאים המוכרים לנו. יודעים שמחר חג. חושבים שיכולים לנחות מחר לפני החושך..." כך נפתח המברק שהכתיב ראש המוסד צבי זמיר בטלפון מלונדון לראש לשכתו, פרדי עיני, בלילה שבין חמישה לשישה באוקטובר 1973. זו ההתרעה שהעביר מפיו של אשרף מרואן, האיש של ישראל בצמרת השלטון המצרי, על המלחמה שתפרוץ למחרת - בניגוד מוחלט להערכת אגף המודיעין של צה"ל. כל הצמרת הביטחונית-מדינית של ישראל קיבלה את הערכת אגף המודיעין. כולה - למעט המוסד. חודשים ארוכים העביר המוסד שורה של התרעות אמינות ומדויקות מפני המלחמה הקרבה. ידענו כמעט הכול ולא ידענו דבר. למה? בספר בעיניים פקוחות מנתח צבי זמיר בבהירות ובלא רחם את הכשלים המודיעיניים והמנהיגותיים שהביאו לעיוורון הנורא הזה. בראשם, הכוח הבלתי מוגבל שניתן לאמ"ן לפרש כרצונו את הידיעות שאספו כל גופי המודיעין האחרים, ולהגיש את פרשנותו כאמת מוחלטת ויחידה לקברניטי המדינה. הכוח הזה לא נלקח מאמ"ן עד היום. משום כך, בעיניים פקוחות הוא מסמך בעל חשיבות עצומה – הוא איננו ספר היסטוריה, אלא קריאת השכמה אקטואלית. בכנות ובענווה משחזר זמיר את מסלול חייו - מגיוסו כנער בן שש-עשרה לפלמ"ח והפיקוד בגיל עשרים ושלוש על הגדוד שאבטח את השיירות לירושלים הנצורה, דרך שירותו כראש מחלקת הדרכה וכאלוף פיקוד הדרום בצה"ל לפני מלחמת ששת הימים, ועד שש השנים הסוערות ב"תפקיד שאין דומה לו" - ראש המוסד. לראשונה, הוא מתייחס לחלקו בסיכול הטרור שאחרי אולימפיאדת מינכן ולשותפות האמיצה עם גולדה מאיר וחושף היבטים עלומים של פעילות הארגון, הערכים ונורמות ההתנהלות בו עד מלחמת יום הכיפורים ואחריה.