הקולנוע החרדי מרלין וניג לאורך עשרות השנים שבהן התעצבה התרבות הישראלית, יצאה החברה החרדית נגד המפעל העברי-תרבותי ההולך ומתפתח. עם זאת, למרות ההתנגדות הנחרצת לכאורה, ככל שחלף הזמן החל להישמע, לצד התרבות החילונית-ישראלית, הקול החרדי הראשון בקולנוע. בראשית שנות האלפיים מתחילה לצמוח, לראשונה בישראל, על חורבות המיתוסים וההסתייגויות, תעשייה קולנועית חרדית. תעשייה זו פועלת על בסיס ניסיונות בוסריים קודמים בתחום התיאטרון והאומנויות בכלל המיועדים למגזר החרדי. תעשייה קולנועית זו מקבלת תוקף מיוחד בגבולות המוכתבים לה בחברה החרדית (גבולות חברתיים ברורים, חוקי הלכה חד-משמעיים והיתרים שונים), ויוצרת אסכולה רעיונית חדשה בעלת מאפיינים ייחודיים שאינם מקבלים ביטוי בקולנוע האוניברסלי ו/או הישראלי. ספרה של מרלין וניג מציע, לראשונה בספרות המחקר, הצצה נדירה לקולנוע ייחודי ומרתק זה. מרלין וניג היא יוצרת וחוקרת בתחומי הספרות, התיאטרון והקולנוע; מרצה במוסדות להשכלה גבוהה וסמינרים חרדיים; עוסקת בבימוי קולנוע ותיאטרון.