היסטוריה של המדע משה בר-אשר "הדבר החשוב ביותר שלימד אותנו המדע על מקומנו ביקום הוא שאיננו מיוחדים" - כך, בהכרזה נוקבת, פותח ג'ון גְריבין את הסיפור הנפלא של המדע. הגילוי הזה החל במאה השש-עשרה עם קופרניקוס, שטען שהארץ אינה מרכז היקום, וקיבל תנופה לאחר שגליליאו השיג בעזרת הטלסקופ ראיה מוחצת לכך שהארץ היא כוכב-לכת החג מסביב לשמש. בהמשך אסטרונומים גילו שהשמש גם היא רק כוכב אחד ממאות מיליארדים בגלקסיית שביל החלב שלנו, וגם שביל החלב עצמו אינו אלא גלקסיה אחת ממאות מיליונים ביקום. והתהליך הזה נמשך: בסוף המאה העשרים הועלתה ההשערה שהיקום עצמו אינו היחיד מסוגו. את ספרו המונומנטלי גריבין פותח אפוא במפץ הגדול של המדע המודרני. ומשם הוא יוצא למסע - מתגלית לתגלית, מתיאוריה לתיאוריה, מהמצאה להמצאה - לשרטוט קווי המתאר של התפתחות המדע בעולם המערבי מימי הרנסנס ועד ימינו. המדע הוא בעיני גריבין מהישגיה הגדולים ביותר של הרוח האנושית. לכן טבעי בשבילו לתאר אירועי מפתח דרך עבודתם של יחידים שהטביעו את חותמם על המדע - קופרניקוס, גליליאו, ניוטון, דרווין ואיינשטיין, וגם אחרים, דגולים גם הם אך ידועים פחות, ובהם וסאלְיוס, בּוֹיְל, לינאוס, פאראדיי, האלי, קיביֶה ועוד רבים וטובים. ולמרות זאת, המדע לאו דווקא התקדם כתוצאה מעבודתה של שורת גאונים חסרי תחליף. ההתקדמות המדעית נבנית צעד אחר צעד, וכשהזמן בשל לכך, עשויים שניים או יותר לעשות את הצעד הבא בלי לדעת זה על זה. וחשובה לא פחות היא התפתחות הטכנולוגיה, הנשזרת שוב ושוב בסיפור המדע. ההסברים המדעיים של גריבין ברורים לכל אדם והסיפורים האנושיים מרתקים וסוחפים. וזהו עיקר יופיו של סיפור המדע: מחשבות אינסוף ומראות מרהיבים, טעויות ותהיות, גאונים וסקרנים - וכולם אמורים לקדם אותנו להבנה טובה יותר של העולם שמסביבנו ושלנו את עצמנו. את הסיפור הזה גריבין שוזר ביד מנוסה, והתוצאה: מלאכת מחשבת של סיפור תולדות המדע המודרני.