אסתטיקה של הצער : תרבות הקינה של נשות תימן בישראל טובה גמליאל קינת נשים היא אומנות מיוחדת במינה שמטרתה ביכוי קהל אנשים בזמן קבורת המת ובתקופת האבל. המקוננות היהודיות תימניות ידועות בקהילתן בהיותן נשים ה"נותנות את כל האהבה שיש להן". בעיתות משבר קינתן מגשרת בין החיים למוות, מעוררת את רגשות ההזדהות של הקהל עם המת ויקיריו, ומביאה את הקהל להתבונן בעצמו. אהבתן, חמלתן האימהית ואמונתן באל משוקעות בביצוע אסתטי, הכולל מטפורות מחיי הטבע, מילים טובות אך נוקבות, קול יפה מחריד, ותנועות גוף אציליות. ביצוען הוא תצורה מורכבת של נשיות המפלסת נתיב של ריפוי ונוחם אל הלבבות ומחזקת את פיגומיה של אחדות חברתית. זהו סיפור אתנוגרפי המתאר תופעה תרבותית שהתקיימה במשך מאות בשנים בארץ תימן והשתמרה עד לעשור האחרון בישראל. על רקע מפגש בין-תרבותי בין מסורת למודרנה, בין מזרח למערב, האתנוגרפיה פורטת את מאפייניה התרבותיים והפסיכו-חברתיים של הקינה היהודית-תימנית, עוסקת בדלדול שפקד אותה עם דעיכתה המאוחרת ותוהה על היעדר פרקטיקה זו של ניהול מוות לנוכח השכול בחברה הישראלית. ד"ר טובה גמליאל היא אנתרופולוגית, מרצה במחלקה לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. מחקריה עוסקים בהיבטים הקיומיים של תרבות, בסוגיית הזהות בזקנה, בזיקה שבין רגשות לביצועים תרבותיים, ובעת האחרונה בתאטרון בהיותו מחוז תודעה תרבותי. שני ספריה שראו אור הם זקנה עם זיק בעיניים (2000) ו- סוף הסיפור: משמעות, זהות, זקנה (2005).