וישבתם בטח: ניצולי השואה בהתיישבות העובדת, 1955-1945 שלמה בר-גיל, עדה שיין ההתיישבות העובדת בארץ-ישראל הייתה אחת מזירות המפגש בין שארית הפליטה לחברה היישובית והישראלית. בשנים 1948-1944 נקלטו בתנועה הקיבוצית יותר משליש מעולי שארית הפליטה. הודות למעשה ההתיישבות הזה גדלה התנועה הקיבוצית ונהפכה מתנועה אליטיסטית קטנה, המונה אלפים, לתנועה המונה עשרות אלפי חברים והפרוסה בכל רחבי הארץ. תנועת המושבים ביקשה אף היא למשוך אל שורותיה את הצעירים מבין שארית הפליטה. ואולם, שלא כמו התנועות הקיבוציות, היא איחרה להתארגן ופעלה בקרב הניצולים באירופה בהיקפים מוגבלים בלבד. בעקבות מלחמת העצמאות התחולל מפנה במדיניותה: היא החלה לקלוט עולים בהיקפים גדולים, יחידים ומשפחות, ועקב כך הפכה לתנועה ההתיישבותית המובילה במדינה הצעירה. ד"ר שלמה בר-גיל וד"ר עדה שיין, בעצמם אנשי ההתיישבות העובדת, דנים במחקריהם המובאים בספר זה בקליטת עולי שארית הפליטה בתנועה הקיבוצית ובתנועת המושבים בשנים 1955-1945. האם חדרו עולי שארית הפליטה להתיישבות העובדת באופן עצמאי או שמא כוונו בידי מנגנוני הקליטה של המדינה הצעירה ושל תנועת המושבים להיאחז בספר ולהיות לעובדי אדמה? האם הייתה קליטתם של העולים בקיבוצים ובמושבים סיפור של הצלחה או שמא היו בה גם אכזבות, מתחים, כישלונות ועזיבות? בר-גיל ו שיין עוסקים בסוגיות המורכבות האלה, הקשורות לראשית התהוותה של החברה במדינת ישראל. מחקריהם חושפים לפנינו את טיב היחסים בין התושבים הוותיקים בהתיישבות העובדת ובין עולי שארית הפליטה, את התפקידים שהועידו לניצולים ראשי המדינה ומנהיגי התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים לאחר מלחמת העצמאות ואת תפקודם של עולי שארית הפליטה עצמם בתוך סבך הזיכרונות, היעדים, הדעות הקדומות והקשיים שהיה עליהם להתמודד עמם בתקופה הסוערת ההיא.