13 מחברות: יומנו של יעקב פוזננסקי מגטו לודג' 1945-1941 יעקב פוזננסקי עורכת מדעית: מיכל אונגר רבים מן השורדים... זוכרים שחיילי האס.אס. השתעשעו בהטחת אזהרות ציניות באוזני האסירים: ´יהיה סופה של מלחמה זו כפי שיהיה, אנחנו המנצחים במלחמה נגדכם; איש מכם לא יישאר כדי להעיד; אפילו יינצל מישהו, העולם לא יאמין לו. יאמרו... שהאירועים שאתם מספרים עליהם מפלצתיים יתר על המידה מכדי שיהיה אפשר להאמין להם..." (פרימו לוי, השוקעים והניצולים, עם עובד, תל אביב 1986, עמ´ 9) ב-9 באוגוסט 1944 יעקב פוזננסקי עונה להם מתוך הגטו הסגור בלודז´: "אלמלא היינו עדים לאירוע הזה, אלמלא הייתי רואה היום את האקציה לא הייתי מסוגל להאמין שדבר כזה יכול להתרחש במאה העשרים. אם נרצה אחרי המלחמה לספר אי פעם את חוויותינו יסרבו השומעים להאמין למשמע אוזניהם, אבל אני יכול להבטיחם חגיגית שזוהי האמת לאמיתה ." התחושה ההיסטורית העמוקה הזאת בדבר הצורך לתעד את מה שהיה "למען ידעו דור אחרון" עולה מבין דפי היומן המקיף של יעקב פוזננסקי שנכתב בין השנים 1945-1941. פוזננסקי, אגרונום בהכשרתו שהיה כלוא בגטו לודג´ עם אשתו ובתו, רשם יום יום כמעט את המתרחש וכשדילג על כמה ימים השתדל לשחזרם. פוזננסקי אינו מרבה לכתוב על עצמו ועל משפחתו ועל תחושותיו ורגשותיו אלא מתאר בלשון עובדתית את מכסות המזון המצטמצמות והרעב הגובר, את המחלות ואת המוות, את השמועות השונות והמשונות המתהלכות תדיר בגטו הסגור, את ימי האימה בזמן הגירושים ואת המשלוחים, כמו גם את השחיתויות, אי-הצדק והפרוטקציות שהיו נחלתם של מקצת מבכירי הגטו. ומבין השורות והנתונים העובדתיים עולה ומצטיירת תמונה עצובה וטרגית ועם זאת אנושית מאוד של קהילה הנתונה במצור ושעון החול שלה הולך ואוזל. ב-9 ביוני 1943 ביקש יעקב פוזננסקי, "מי ייתן ואלו שלא עברו את התקופה הנוראה בגטו אלא מחוצה לו והדורות שיבואו אחרינו ידעו עד כמה התעללו בנו כאן, מה עבר עלינו ועל מה חשבנו". בזכות היומן הזה ויומנים אחרים בני התקופה אנחנו יודעים. כוונתם הזדונית של הנאצים לא התגשמה. יעקב פוזננסקי, אשתו ובתו נשארו בגטו עד השחרור בידי הצבא האדום והוא היה אחד מכותבי היומנים הבודדים בגטו לודז´ ששרד מן המלחמה. מתוך כך הוא מספק לנו הצצה נדירה למדי על ימי הגטו האחרונים, על רגעי השחרור ועל ההתארגנות בחודשים הראשונים שלאחר השחרור.