ירושלים כבר לא בליטא: מסה על מקום וזיכרון ישראל רוזנסון פתח דבר בפרקים הבאים אנסה להציע ניתוח של זיכרון יהודי המתייחס לליטא, זיכרון הנאחז בציפורניו באדמתה ובשיירי כותלי אתריה היהודיים, זיכרון של שטח, של ממשות, אך לא עוד הממשות עצמה, ירושלים כבר לא בליטא; זיכרון, שבעת כתיבת הדברים הוא בגדר יצור שלא רק עצם קיומו מוטל בספק, אלא גם הצורך בקיום זה רחוק מאוד מלהיות מובן מאליו. זיכרון שמבעבע מתחת לקרום העוטה את השטח, אך בעברו דרך המסננת של תודעתי הוא משקף, אפשר גם את השטח, אך בעיקר אותי. זיכרון איננו היסטוריה, ואף אם אספר בדפים הבאים על אודות קורותיהם של מספר אתרים בליטא, לא אנסה לדבוק בכלי המחקר ההיסטוריים כפשוטם. ראיית העבר שלי מושפעת עמוקות מהסוף, ומאחר שהסוף היה כפי שהיה, אינני מתכחש להרהורים תכליתניים בדבר זרימתם של המאורעות אל תכלית ידועה, הפוקדים אותי תדיר ועל השלכות התפיסה הזו לגבי האופן שבו נבחנים המאורעות שבדרך. מאחר שהסוף היה כפי שהיה, קשה לי גם להשתחרר מתחושות החיבה אל כל מה שחלף ואיננו עוד. [...] זיכרון יהודי המתייחס בדרך כזו או אחרת לשטחה של ליטא – יוגדר שטח זה איך שיוגדר – אינו עומד בפני עצמו, הוא נפגש בהכרח בזיכרון הליטאי: נפגש, מתחכך, מתעמת, מתנגש?! תלוי כמובן מיהו הבוחן את המפגש, חיכוך, עימות, התנגשות הזיכרונות. .. דומני שעצם הירתמותי לכתיבה זו מעידה על אמונתי בהיתכנותו של דיאלוג זיכרונות שכזה. [...] [...] מה טיבו המקצועי של חיבור זה? ... אני מעמיד עצמי למשפט הקורא בלב גדוש תירוצים; למערער על מדעיותו - ליתר ביטחון כיניתיו 'מסה' - אומר, כי ככלות הכול מדובר בסיפור מסע אישי כזה או אחר (ואין לכך כל קשר למספר הערות השוליים שבו), למוטרד מהיעדר לחלוחית של יומן, אשיב, כי בחתירה למדעיות נתקלקלה השורה, וביני לבין עצמי אתרץ כי זהו טבעו של הזיכרון, פעמים חותר אל המדעיות , פעמים חודר לנשמה, תמיד מסתער אל העבר למצות ממנו דבר מה מופנה אל ההווה. [...] ישראל רוזנסון