רשימות מאזור אסון: אדם, טבע ושינוי האקלים אליזבת קולברט הקוטב הצפוני נמס. יריעת הקרח של גרנלנד מתפרקת. פרפר "נמפית הפסיק" נודד לאזור מחיה חדש בצפון אנגליה ויתוש הנבלית מתאים עצמו גנטית לאקלים משתנה. הקרפדה הזהובה, שחייתה מאות אלפי שנים ביער העננים מונטוורדה שבהרי קוסטה ריקה, נכחדה ועברה מן העולם. האם אלה תופעות סתמיות, מנותקות זו מזו וחסרות משמעות, או שמדובר דווקא בסימנים מבהילים – עדויות לעולם שהתקלקל זה כבר ואין לו תקנה. אליזבת קולברט, כתבת ה"ניו-יורקר" המהוללת יצאה לקצות תבל בעקבות המדענים והחוקרים, הפוליטיקאים ואנשי העסקים, בניסיון להבין למה בדיוק מתכווננים כשאומרים: "כדור הארץ מתחמם". במיטב מסורת הכתיבה של ה"ניו יורקר" – בלשון המעטה בהירה ומדויקת – חזרה קולברט ממסעה עם "רשימות מאזור אסון": תחקיר מאלף על הסכנות המיידיות הכרוכות בשינוי האקלים, ועל הפוליטיקה שמעכבת את הטיפול במשבר. קולברט מסבירה לקוראיה כיצד חברת השפע האנושית אחראית להתחממות כדור הארץ, איך הפוליטיקאים ופקידי הממשל האמריקאים מתכחשים לסימני האזהרה; ואילו צעדים צריכה האנושות כולה לנקוט כדי לעצור את המגמה – לפני שיהיה מאוחר. "קשה אולי להעלות על הדעת שחברה מתקדמת מבחינה טכנולוגית תבחר, הלכה למעשה, להשמיד את עצמה", מעירה קולבאט, "אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים כרגע".