עגונות דקר הרב שלמה גורן עד היום מזוהה הרב שלמה גורן (1994-1918), יותר מכל אדם אחר, עם תפקיד הרב הצבאי הראשי, הרב, שכבר כ'עילוי' בן שבע עשרה הוסמך לרבנות, התגייס ללח"י, ומאוחר יותר - להגנה ונלחם כצלף. גם כרב הראשי של הצבא הצעיר נלחם בלילה ופסק הלכה ביום. אחד הרגעים המשמעותיים שבהם נזכרת פעולתו היא הדיון במעמדן ההלכתי של נשות אנשי צוות הצוללת 'דקר'. הצוללת, שבחורף 1968 זה אך נרכשה, נעלמה במצולות הים התיכון בדרכה לארץ והותירה את נשות אנשי הצוות עגונות, כעוגן שהספינה שבקצה החבל שלו נעלמה. התרת עגונות היא מהפעולות הקשות שפוסק הלכה יכול ליטול על עצמו: פסיקה מקלה מדי עלולה לגרום לנשים נשואות להינשא בעוד בני זוגן בחיים, ופסיקה מחמירה מדי דנה את האישה לעגינות עד. במקרה של 'דקר' מדובר היה בנשים רבות, רובן צעירות. התרת עגונות מעמידה אתגר מיוחד של מסורת ומודרניות, עימות בין הדרכים המסורתיות לבירור האמת ההלכתית לבין הכלים המודרניים לבירור האמת. על הרב גורן הוטל להכריע בשאלות פרשניות, בשאלות מדעיות, ובשאלות עקרוניות: האם היעלמות הספינה נחשבת ל'מים שאין להם סוף' או ל'מים שיש להם סוף'? האם השערות מדעיות נחשבות לאמינות בעיני ההלכה? את ביאור התשובה כתב דוד ברוקנר שהוסיף גם מבוא על הרב גורן ומבוא הלכתי. לספר נוספה אחרית דבר מאת ד"ר אריאל פיקאר ממכון הרטמן בירושלים המנתח את עמידתו של הרב גורן בין ההלכה לבין השיח המודרני.