מסה על הנתונים הבלתי-אמצעיים של התודעה אנרי ברגסון "כך הוּבַלתי אל רעיון הזמן. וכאן ציפתה לי הפתעה". במונחים אלה מתאר אנרי ברגסון (1941-1859) את הגילוי שכל הגותו צמחה ממנו: ה"מֶשֶך", העובדה הפשוטה - שמַרבּים להתכחש לה - ש"הזמן נמשך". בנוף האינטלקטואלי של שלהי המאה התשע עשרה, שהתאפיין בהתפתחות אדירה של המדעים המדויקים ובהתפשטות הפילוסופיה של קאנט, הצהרתו של ברגסון נשמעה כהתרסה. במסה על הנתונים הבלתי-אמצעיים של התודעה (1889), יצירתו הראשונה, ביקר ברגסון את "זמן השעון" - הגישה המתמטית שמבלבלת את הזמן עם המרחב והופכת אותו לישות מופשטת, שאפשר למדוד אותה ולכַמתָהּ. ברגסון זיהה את ה"משך" (duree) עם המציאות הממשית של מצבי התודעה המתלכדים אלה לאלה כמו צלילים במנגינה. במסה ערער ברגסון גם על הביקורת אשר באמצעותה ביטא קאנט את הרעיון שההכרה היא יחסית והמטפיזיקה היא בלתי אפשרית. באומץ ותעוזה קבע ברגסון שאנחנו יכולים להשיג את המוחלט, ולהשיג אותו באופן בלתי אמצעי. הוא פיתח מטפיזיקה חדשנית שנתנה קדימוּת להתהווּת, להתפתחות, לחיים המייצרים בלי הרף צורות מקוריות, הן בתוכֵנוּ הן מחוץ לנו. המטפיזיקה של המֶשך, המוצגת במסה, משיבה על כַּנו את הזמן כפי שחיים אותו, חוֹוים אותו ומרגישים אותו. זוהי פילוסופיה של חופש, והיא זו שמזמינה אותנו להיפטר מן ההרגלים והדפוסים האוטומטיים של החיים החברתיים, כדי שנוכל להביא לידי ביטוי את אישיותנו במלואה וליצור את עצמנו בכוחות עצמנו, באמצעות מעשינו. ברגסון , בן דורו של הוסרל, קרא לשיבה "אל הדברים עצמם". מִשנתו, שזכתה להכרה בינלאומית עוד בחייו, הייתה מקור השראה לנציגים הבולטים ביותר של הפילוסופיה הצרפתית במאה העשרים, מז'אן-פול סארטר ועמנואל לוינס ועד ולדימיר ינקלביץ' וז'יל דלז. היא היכתה גלים גם באנגליה ובאמריקה. מהדורה חדשה זו של התרגום העברי למסה, הרואה אור בהוצאת מאגנס, היא תרומה חשובה להתעניינות המחודשת והמרשימה בהגותו של ברגסון ברחבי תבל.