על החיים והאלמוות: דימויי גן-עדן כמעצבי התנהגות: נצרות, אסלאם, יהדות מרדכי רוטנברג לסיפור גן-העדן של ספר בראשית יש תפקיד עצום בעיצוב האופן שבו רואות תרבויות המערב והמזרח הקרוב את קו הגבול שבין חיי האדם הסופיים לבין השאיפה המתמדת לחיי נצח. גן-העדן משמש מעין תמונת תשליל ביחס לחייו הממשיים של בן-תמותה, תמונה של חיי נצח ומיניות בלתי מוגבלת. גן-העדן משמש כאשליה של האפשרות לחזור לחיי חוסר גבולות, של און נעורים אין-סופי, של חיים ללא מוות וללא זיקנה. "אחרי בלותי הייתה לי עדנה?!" שואלת שרה, האם עדיין קיים גן העדנה שבו אין סוף ליכולתו של האדם לפרות? בעולם שבו פחד המוות המודחק הוא אחד מהדחפים המרכזיים בחיי האדם, דימויי החיים שלאחר המוות הם אשליה חיונית. לתמונה הזו יש גם צד אפל, האמונה בקיומו של גן-עדן שאליו הולכים המתים, הופכת את החיים לחדר המתנה, לפרוזדור המוליך אל העולם שמעבר. הספר על החיים והאלמוות הופך את הסדר הזה, ומנסה להבין כיצד דימויי הועלם הבא יוצרים התנייה התנהגותית המעצבת את חיי העולם הזה. בספר זה, בהיפוך לדברי חז"ל, דווקא העולם הבא הוא 'הפרוזדור' לעולם הזה. רוטנברג מפנה את תשומת הלב להתמודדות האנושית עם עולם הצימצום, עולם המוות והסופיות שנוצר בגירוש מגן-העדן. נקודת המבט ההשוואתית מאפשרת לספר להאיר את האפשרויות השונות הגלומות ברעיון העולם הבא. איזו דת מדגישה את פיתויי גן-העדן? איזו דת מהלכת אימים באיומי גיהינום? באיזו דת אפשר לעבור בקלות מגיהינום לגן-עדן בכוח הישגים רוחניים? האם אפשר לחנך אדם שיאהב את המוות? והאם דימוי גן העדן הוא האמצעי הבלעדי של הדתות להתמודדות עם פחד המוות? הדיון בשאלות הללו מקבל דחיפות עצומה מתוך המציאות הפוליטית, שבה השימוש בפחד המוות הפך לכלי נשק בינלאומי ובינדתי, שבכוחו אפשר לחנך אדם לאהוב את המוות ולצפות לו. פרופ' מרדכי רוטנברג פיתח את תחום הפסיכולוגיה והדת באוניברסיטה העברית. על בסיס עבודתו החלוצית נוצרה אסכולה חדשה של 'פסיכולוגיה יהודית' על פיה מלמדים כיום באוניברסיטאות ובמכללות בארץ. בין ספריו (שתורגמו לאנגלית ולשפות אחרות): קיום בסוד הצמצום, שבעים פנים לחיים, היצר, ממקדש למדרש, נצרות ופסיכיאטריה וספרים נוספים.