מקום הטעם: מסות על ספרות ישראלית: בין צליל להיסטוריה רויאל נץ, מאיה ערד "שירה היא התחום שבו הספרות מתקיימת בצורתה היסודית ביותר. השירה אולי משנית במערכת הספרותית מן הבחינה המסחרית הפשוטה – מעטים הם הקוראים והקונים שירה – ועם זאת, דווקא השירה היא המרכזית מן הבחינה הספרותית. דווקא בגלל היעדר הערך המסחרי של השירה, היא תמיד המקום שבו מוכרעות שאלות הספרות הטהורות, שבו נקבעים הטעם והסגנון. השירה היא מקום הטעם". כך - בכמה שורות מדויקות מתוך המבוא שכתבו רויאל נץ ומאיה ערד לספר - מתנסחת לה החשיבות שבקריאת הספר כולו: מרחב השירה הוא המרחב שבו נקבע הטעם התרבותי. אם אנו חפצים בתרבות עברית, אין אנו יכולים בלי לבדוק אותו שוב ושוב, לעקוב אחר הוויכוחים, אחר הדורות שקמו ונפלו ושוב ניעורו ביצירותיהם של הדורות שאחריהם, ולנסות להאיר את האפשרויות השונות והמשתנות שבו. נתן אלתרמן, פניה ברגשטיין, אהרן שבתאי, וגם מאיר אריאל ו"החמישייה הקאמרית" - הם ועוד רבים מופיעים בשמונה מסות שבהם בודקים רויאל נץ ומאיה ערד את מה שהם מכנים "ההדהוד של השירה הישראלית" על הציר ההיסטורי, זה שעליו מתגבשת כל שירה מקומית. הם מתבוננים באופן חדש ומפתיע בשירי הילדים שעליהם גדלנו ועודנו מגדלים את ילדינו, חוגגים את הקרנבליות אצל דוד אבידן וחנוך לוין, שופכים אור על המשוררים הצעירים ששיבתם לחרוז ולמשקל מסתירה חתרנות, ומניחים את האצבע על נגיעות של שירה בפרוזה הישראלית. הם אפילו ממקמים במפת השירה גם את "המשוררים העממיים", המחברים ברכות לאירועים חגיגיים. רויאל נץ, משורר ופרופסור ללימודים קלאסיים, ואשתו הסופרת מאיה ערד חיים בסטנפורד, קליפורניה. ייתכן שדווקא המרחק הגיאוגרפי מספק להם נקודת תצפית צלולה, כזו שמובילה למסקנות מרתקות. כתיבתם בהירה וקולחת, עשירה בהומור ובתובנות מבריקות, על דברים שנדמו עד לאותו רגע כמובנים מאליהם.