המאבד עצמו לדעת: היבטים הלכתיים, היסטוריים והגותיים יחזקאל שרגא ליכטנשטיין על פי תורת ישראל איבוד עצמי לדעת הוא פשע חמור ביותר ונחשב כעברה דתית-מוסרית בצורה ברורה וחד משמעית. הטעם המרכזי לשלילה זו הוא: ערכם הגדול של החיים והחובה הקדושה לשמר את החיים. ובכל זאת, בעיון בתולדות ישראל, אנו מוצאים מעשים רבים של התאבדות אינדיבידואלית והתאבדות קבוצתית הנובעים ממניעים אידיאולוגים של קידוש השם, להינצל מעברה חמורה ולא ליפול בידי אויב אכזר. כמו כן אנו מוצאים מעשי התאבדות שנעשו מחמת הצורך לכפר על עברות חמורות ולחזור בתשובה, וכן מחמת אסון לאומי או אישי המלווה ברגשות של יגון וצער, ואף מחמת רגש של בושה שאין חטא בצידו. מעשים אלו, לא זו בלבד שאינם נתקלים בביקורת שלילית, אלא חלקם הגדול אף זוכה ליחס חיובי בספרים החיצוניים ובספרות חז"ל, וליחס של כבוד והערכה בדברי כותבי הזיכרונות, פוסקי ההלכה ומורי הדור בימי הביניים. תופעות אלו מעלות את הצורך לבדוק מהם מקורות האיסור של איבוד עצמי לדעת. מהם ההגדרות והתנאים לקביעת דינו של המאבד עצמו לדעת? באילו מקרים ותנאים מותר להתאבד? האם האדם ששם קץ לחייו בשל מחלה סופנית, הגורמת לו ייסורים קשים, נחשב למתאבד? האם שבוי מלחמה שהורג את עצמו, כדי להימנע מעינויים וכדי לא למסור מידע לאויב, נחשב למתאבד? שאלות אלה ואחרות נדונות בהרחבה בספר זה תוך תיאור מפורט של מעשי ההתאבדות במהלך הדורות וההתייחסות ההלכתית והמחשבתית אליהם. הוא מציג דיון מחודש ומקיף בסוגיות היסטוריות והלכתיות הנוגעות לאיסור איבוד עצמי לדעת, ומבדיל בין האיסור מלכתחילה לבין ההקלה ההלכתית בדיעבד, של פוסקים רבים, לאחר מעשה, הנובעת בין השאר מן הצורך לא לפגוע בכבוד המשפחה הנמצאת במצוקה קשה לאחר מעשה ההתאבדות של יקירם. ובכל זאת, לדעתם מבחינה חינוכית וערכית, התאבדות היא מעשה נפסד של נטישת החיים שיש לגנותו בתוקף. חשיבות ערכם של החיים באה לידי ביטוי, כפי שמציג ספר זה, בתקנות והדרכות שמובאות בספרות חז"ל, שנועדו למנוע מצבי בושה ומצוקה העלולים להביא לאובדן החיים. הרב ד"ר יחזקאל שרגא ליכטנשטיין מרצה בפקולטה למדעי היהדות באוניברסיטת בר-אילן, במכללת 'מורשת יעקב' ובמקומות נוספים. ספרו הקודם, 'מטומאה לקדושה' - תפילה וחפצי מצווה בבתי קברות ועלייה לקברי צדיקים.