דרך ארוכה: זיכרונותיו של ילד-חייל ישמעאל ביאה חברי בתיכון החלו לחשוד שלא סיפרתי להם את הסיפור המלא של חיי. "למה עזבת את סיירה ליאון?" "כי יש שם מלחמה" "ראית משהו מהלחימה?" "כל מי שנמצא שם ראה." "זאת אומרת שראית אנשים מתרוצצים עם רובים ויורים אחד בשני?" "כן, כל הזמן. " "קול." אני מחייך חיוך קטן. "אתה צריך לספר לנו על זה פעם." "כן, פעם." כך מנוהלות מלחמות בימינו - על ידי ילדים שהפכו לחיילים בעל-כורחם, שחוו טראומות בלתי נתפשות, מתודלקים בסמים ומנפנפים בקלאצ'ניקובים. לפי ההערכה, יותר מ-300,000 ילדים-חיילים לוחמים ביותר מחמישים סכסוכים מזוינים ברחבי העולם. ישמעאל ביאה היה פעם אחד מהם. איך נראית המלחמה מבעד לעיניו של ילד-חייל? איך אדם הופך לרוצח? איך אפשר להפסיק את מעגל הדמים הזה? עיתונאים תיארו את דיוקניהם של ילדים-חיילים, וסופרים נאבקו לדמיין את חייהם. אבל נדיר למצוא עדות מכלי ראשון של מי שחווה את הגיהינום הזה על בשרו ושרד. בספר זה מספר ישמעאל ביאה, היום בן עשרים ושש, סיפור מזעזע, מרתק ורב-עוצמה שסופו במקרה הפרטי שלו, אופטימי. בגיל שתים-עשרה הוא נמלט מתקיפותיהם של המורדים שהפילו את השלטון בסיירה לאון וחיסלו את משפחתו ואת כל העיירה שלו. הוא החל לשוטט בארץ שהאלימות שינתה אותה לבלי הכר, לבדו. כשהיה בן שלוש-עשרה גייס אותו צבא הממשלה, וביאה, ילד עדין מטבעו, גילה שהוא מסוגל לבצע פשעים מחרידים. ארגון יוניצ"ף שלף אותו מקו האש בהיותו בן שש-עשרה, ובעזרת סגל העובדים במרכז השיקום שבו שוכן הוא למד לסלוח לעצמו, לחזור לנהוג כבן אנוש, ובסופו של דבר להחלים. לפנינו תיעוד מצמרר שמסופר בעוצמה ספרותית של ממש ובכנות שוברת לב.