תור הזהב של יהודי מצרים בעת החדשה והאופציה הים-תיכונית לאיחוד בין עמי האזור לבנה זמיר יחסי הגומלין בין ישראל ומצרים ידעו גאות ושפל במהלך ההיסטוריה, בהתאם לגלי הכיבושים השונים שידעה ארץ הנילוס, תוך השפעות אזוריות שונות. תור הזהב של יהודי מצרים בעת החדשה, המובא בספר זה, השפיע אף הוא לא מעט על התמיכה של ממשלת מצרים בהצהרת בלפור וברעיון הציוני, עד לתהפוכות ההיסטוריה שהביאו לסכסוך הישראלי ערבי. האופציה הים-תיכונית, המשלבת וממזגת בין תרבויות מזרח ומערב - שהייתה גורם מרכזי לדו קיום ולפריחה האדירה של מצרים ויהודיה במאה התשע עשרה ועד למחצית המאה העשרים - נבחנת כאן כאפשרות לפתיחת צוהר אל עתיד טוב יותר במזרח התיכון של ימינו ולאיחוד בין עמי האזור. הקונצפט אינו חדש. עוד בשנת 1908, דוד בן-גוריון וידידו יצחק בן-צבי – לימים נשיא המדינה - הטיפו להשתלבות היהודים בקהילייה העות'מאנית ששלטה אז באזור. בשנת 1939, בן-גוריון הצהיר שוב: "מדינה יהודית שתוקם תסכים ותרצה להיות שייכת לקונפדרציה מזרח-תיכונית עתידית". במילניום השלישי, כאשר אירופה "הבוערת" של מלחמת העולם הראשונה והשנייה מתאחדת לקהילייה אחת, חזונו של בן-גוריון אינו דבר הזוי. בחקר זה, מובאים גם ההיבטים החברתיים השונים, שהיו לחלק בלתי נפרד מהחברה הרב-תרבותית שצמחה בעמק הנילוס באותה עת, ואשר טרם נחקרו דיים. לבנה זמיר נולדה במצרים ועלתה ארצה, לאחר שמשפחתה גורשה מעל אדמת מצרים וכל רכושם עוקל. היא בוגרת מנהל עסקים, ועורכת ראשית של המגזין "נטע" – לנשים בניהול, טכנולוגיה ועסקים – כבר 18 שנה ברציפות. היא תחקירנית ומפיקה של סרטים דוקומנטריים קצרים, ביניהם הסרט הדוקומנטרי "והגדת לבניך – יציאת מצרים השנייה" (2007), וכתבה ספרים ומאמרים רבים על תור הזהב של יהודי מצרים בעת החדשה. היא מכהנת כיו"ר האגודה לידידות ישראל-מצרים, וארגנה את תערוכת הציורים הישראלית-מצרית הראשונה שנערכה בקהיר בחודש מאי 1982, בחסות משרד התרבות המצרי.