הביקורת הציבורית על התקשורת במלחמת לבנון 2006 גבי וימן מבוא מבחנה הקשה ביותר של תקשורת בחברה דמוקרטית הוא בעיתות חירום ומלחמה. בעיתות כאלה מופעלים ביתר שאת מנגנוני השליטה והפיקוח על התקשורת, ובכלל זה צנזורה, תמרון עיתונאים, הטמעת עיתונאים (Embedding), מסירת מידע חלקי או מידע בלתי נכון (דיסאינפורמציה) ועוד. גם העיתונאים עצמם נקלעים לדילמות קשות (וימן, 2003) שבהן מתעמתות נאמנויות פרופסיונאליות עם נאמנויות פוליטיות, שליחות עיתונאית מול פטריוטיזם. למרבה הצער, ישראל מספקת זירה נוחה ותכופה לבדיקת סוגיות של תקשורת בעת מלחמה, פיגועי טרור ומצבי חירום (ראו ברזילי 1998; דור 2001; דורון, 2005; לבל, 2005). המלחמה האחרונה, מלחמת לבנון "השנייה" כפי שהיא מכונה, יצרה סערה ציבורית חסרת תקדים. התקשורת הואשמה על ידי חוגים נרחבים של הציבור, האקדמיה, הפוליטיקה, הצבא והתקשורת עצמה – בשורה של כישלונות ומחדלים, טעויות ומשגים. מחקר זה נועד לזהות את מוקדי הביקורת על תפקוד התקשורת בעת המלחמה וזאת על ידי ניתוח בימות השיח הציבורי. חשוב להבהיר כי אין כאן "מבדק איכות" של התקשורת ולא מתן ציונים לתפקודה אלא זיהוי ומיפוי שיטתי של ממדי הביקורת ומקורותיה.