מקרקעי ישראל - ציונות ופוסט-ציונות חיים זנדברג כמה אלפי דונמים הפקיעה מדינת ישראל מאזרחיה הערבים? האם נכסי הפליטים צריכים להיות חלק מהשיח הציבורי בדבר אפליה בהקצאת משאבים לאזרחי ישראל? האם עיוותה מערכת המשפט הישראלית, ובכללה בית המשפט העליון, את פסיקותיה ורתמה עצמה בזדון לפרויקט ציוני מנשל? בספרות המשפטית קיים טיעון שלפיו מדינת ישראל הייתה שותפה לתהליך רב ממדים של נישול והפקעה של שטחים מאזרחיה הערבים, וכי תהליך זה הוא הגורם העיקרי לאפליית המיעוט הערבי בישראל. המחבר מערער על נחרצותה של דעה זו. הוא מנתח את "אבות הנישול" המרכזיים המיוחסים למדינה: הלאמת נכסי הפליטים, הפקעות לצורכי ציבור והסדר מקרקעין, בייחוד בגליל ובנגב. הוא מראה שטענות אלה בדבר נישול רב ממדים מתבססות על תפיסות שנויות במחלוקת בדבר ייעודם הראוי של נכסי הפליטים וכן על הנחות בדבר הבעלות במרחבים שלא היו מעולם בבעלות ערבית. הנחות אלה משקפות שלילה של אופייה היהודי של המדינה ושל הזכות הנובעת מכך לעשות שימוש במרחבים בלתי מנוצלים למטרות ציוניות. כמו כן מראה המחבר, על בסיס מחקר ראשוני, כי היקף נשיאת הציבור בנטל ההפקעות "במהלך העסקים הרגיל" לא היה גדול בהרבה מחלקו של הציבור היהודי, ובערכים מוחלטים - היה קטן למדי. המחבר טוען כי ככל שקיימת אפליה של המיעוט בהקצאת משאבי המקרקעין במדינת ישראל, הרי שהיקפה אינו נגזר בעיקרו מתהליך רב ממדים של נישול, ואין סתירה הכרחית בין ייעוד משאבים ליהודים לבין חובתה של המדינה לנהוג בשוויון כלפי אזרחיה הערבים. במקורות הספר - אלפי פרסומים בנוגע להפקעות שבוצעו על ידי ישראל לפי חוק רכישת מקרקעי ישראל (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג -1953 ולפי פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943. ד"ר חיים זדנברג הוא בוגר האוניברסיטה העברית בירושלים ומרצה בכיר לדיני קניין ומקרקעין בבית הספר למשפטים של המסלול האקדמי של המכללה למנהל.