סימולקרות וסימולציה ז'אן בודריאר ז'אן בודריאר, פילוסוף, סוציולוג, סמיוטיקאי וחוקר תרבות צרפתי (2007-1929) היה ההוגה המזוהה ביותר עם המחשבה המכונה פוסט-מודרנית. מבין כל כתביו, ספרו סימולקרות וסימולציה, שראה אור ב-1981, הוא הטקסט הפוסט-מודרני המובהק ביותר. הוא מציע להבין את החידוש שבפוסט-מודרנה כאוסף התוצאות שחולל סדר סמיוטי חדש, ארגון חדש של יחסים בין מציאות מיוצגת לסימנים המייצגים או מבטאים אותה. במקום שבו שולט הסדר החדש הזה, מציאות כבר איננה הוויה נסתרת שצריך לחלץ מתוך ביטויים סימפטומטיים שמסתירים אותה ומשבשים את הופעתה אבל גם מאפשרים לפענח אותה. בעידן הפוסט-מודרני, הדימויים שמייצגים את המציאות הם המציאות עצמה, ולא מפני שהם נאמנים למציאות המיוצגת אלא מפני שהתבטל ההבדל בין מייצג למיוצג. בעולם שבו אבדה היכולת להבדיל בין הממשות לייצוג שלה כל הדימויים מקבלים אופי סימולטיבי. לדימוי שנמצא מעבר להבדל בין הממשי למדומה, בתחום שבו חדלה האפשרות לקבוע הבדל ברור ביניהם, קרא בודריאר סימולקרה. הסימולקרה היא בסיסו של הסדר הסמיוטי החדש שמשתלט לדעתו על התרבות המערבית. זהו אחד מספרי ההגות המטלטלים של המחצית השנייה של המאה העשרים. עוצמתו אינה טמונה בתיאוריה הסמיוטית עצמה אלא בתובנות המדהימות שבודריאר מגיע אליהן בזכותה, ובכוח הנבואי של התובנות האלה. בודריאר חזה ב-1981 את הפיכת מחזה הראווה של הטרור לצורת האלימות החדשה של העת הזאת, את ה"ביטחוניזציה" של השיח הציבורי, את התפרקות המרחב הציבורי (בגלל התמוססות ההבדל בין פרטי לציבורי), את המרת הייצור והיצירה במיתוג, שיווק ורייטינג. הוא ניתח את חוסר היכולת להבחין בין מגיפה אמיתית להתכוננות היסטרית לקראת אפשרותה של מגיפה (כמו שפעת העופות, למשל), והסביר את הצפייה בדיווח על אסון קרוב או מתרחש לחלק מאסון עצמו (ובכך כמו חזה אסון כמו אסון התאומים). הוא הבין את המשמעות מרחיקת הלכת שטמונה בהפיכת הריאליטי-שואו למודל של המדיום הטלוויזיוני וחזה את הפיכת הפוליטיקה לריאליטי שואו. הוא תיאר את הפיכת הרפרודוקציה המכנית מעקרון של ייצור תרבותי לעקרון של ייצור ביו-חברתי (תופעות השיבוט למיניהן). הניתוחים שבודריאר מציע בספר הזה לפיגועי טרור, למגיפות ולשערוריות פוליטיות נקראים כאילו לא נכתבו לפני רבע מאה, או כאילו לא השתנה דבר ברבע מאה שחלפה מאז פורסם הספר. כאילו הכל כבר היה שם, אי אז בסוף שנות ה-70 וראשית שנות ה-80. [...] [...] התעקשותו כבר בשלהי שנות ה-70, להפנות את מבטו כלפי תופעות אלה, הפכה את כתיבתו למפתה, מאתגרת, נועזת, פורצת גבולות, ומרתקת גם במבט לאחור, כשרוב הנבואות כבר התגשמו.