הדרך אל הפנתיאון: אצ''ל, לח''י וגבולות הזיכרון הישראלי אודי לבל 'לא אכיר באצ"ל' פסק דוד בן-גוריון בעת שנדרש לשלוח מכתבי תנחומים, להחליט על סיוע המדינה למשפחות החללים ולאפשר את הנצחתם בנוף הישראלי, בספרי הלימוד, בספרי 'יזכור' ועל קירות בתי 'יד לבנים'. חללי האצ"ל, כמו חבריהם מהלח"י, נשארו מחוץ לזיכרון הממלכתי, שלא כעמיתיהם מההגנה ומצה"ל. הספר עוקב אחר מקומם של לוחמי וחללי האצ"ל והלח"י בזיכרון הישראלי, חברי מחתרת אלמונים בחייהם שנאלצו להישאר אלמונים גם במותם, עת הכריע בן-גוריון כי ייקברו 'מחוץ לחלקה הצבאית בבית העלמין' וקבע את היחס אליהם כאל מתאבדים הנקברים מחוץ לגדרות בית הקברות היהודי. גם גיבורי המחנה הרוויזיוניסטי הישראלי לא מצאו את מקומם בפנתיאון הישראלי. משיקולים פוליטיים גורשו חללי האצ"ל והלח"י מ'מגש הכסף' הישראלי וקרוביהם לא נעשו חלק מ'משפחת השכול' הממלכתית. לפיכך הם נדרשו להנצחה מחתרתית, חוץ-ממסדית, ומפעלי זיכרון חלופיים. רק לאחר עזיבתו של בן-גוריון את ראשות הממשלה התאפשר שילובם האטי בזיכרון הציבורי, תהליך שהתעצם ב'עידן התיקון', בהנהגתו של ראש הממשלה מנחם בגין. הספר עוסק בזיקת הזיכרון הציבורי לעצמה ולדומיננטיות הפוליטית ולקשר שבין שכול לאומי ללגיטימציה פוליטית וחברתית. הוא מאיר את שיקוליהן והתנהלותן של ממשלות ישראל בהחלטותיהן בפרשיות שונות כגון הטבעת האנייה אלטלנה, עיצוב מדיניות הטיפול במשפחות החללים, העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי , חקירת רצח ארלוזורוב, ועוד. הספר מצביע על 'אחרים' בזיכרון הציבורי שמצאו עצמם מחוץ למותגי 'הממלכתיות' ו'מגש הכסף' ועוקב אחרי תהליכי מחיקת הזיכרון ומאמצי הכניסה אליו - זיכרון ממלכתי שעוצב בקפידה בידי מפלגה (מפא"י) שעשתה בו כבתוך שלה, עת החליטה כי 'לפנתיאון הלאומי אין מכניסים כל אדם'. וכל זאת כדי שהתודעה הציבורית תזהה מפלגה יחידה (מפא"י) ומנהיג יחיד (דוד בן גוריון) עם מפעל הקוממיות. הוא מצביע על כך שהשכול וההנצחה הלאומית - מתחמים ישראליים מקודשים - עוצבו על פי שיקולים פוליטיים,רציונליים וציניים.