דוקומנטלי: אסופת מאמרים על קולנוע דוקומנטרי ישראלי עורכת: מעין אמיר מתוך ההקדמה, מאת דוד פישר בעוד חמישים שנה ויותר, לכשיבקשו היסטוריונים לשרטט את דמותה של המדינה (של היום), הם לא יוכלו שלא להתייחס לגוף העבודה הגדול והמשמעותי של יצירות קולנוע דוקומנטרי המבוצעות בשנים אלה ממש. שכן, איש הקולנוע הדוקומנטרי בישראל, מעבר לתפקידו המסורתי כיוצר (מיומן), הוא גם היסטוריון (חוקר), גם אנתרופולוג (חושף), ועל פי רוב גם מבקר חברתי (בוטה ונוקב). בדרך שבה משרטט הקולנוען את הנרטיב שלו, בפרשנות שהוא נותן לאירועים שהוא מביא במצלמתו, הוא משתתף במודע או שלא במודע ביצירת אלטרנטיבה להיסטוריה של המדינה כפי שהיא נכתבת על ידי הגורמים הרשמיים. הסרטים הדוקומנטריים של היום הם, אם כן, הארכיון של המחר. אם בימי ראשית המדינה התגייס הקולנוען הדוקומנטרי לשירותו של המעשה הציוני והיה לדובר המובהק שלו, הרי שלימים הפך הדוקומנטריסט למבקר חריף של החברה הישראלית. סרטיו חושפים ומציגים עוולות ומציעים לנו להתבונן במראה המציגה אותנו עצמנו באור המצריך תיקון שורש. הסרטים הדוקומנטריים אינם חייבים ואף אינם יכולים לטעון לאובייקטיביות ולפיכך הטובים שבהם כוללים עמדה או אמירה מוצהרת של הבמאי. היוצר הדוקומנטרי הוא גם בראש ובראשונה אמן שתפקידו לרתק את הצופים למסך. בקולנוע הדוקומנטרי מתקיימים היכולת וטווח הנשימה, לספר סיפור. סרט דוקומנטרי טוב הוא זה המייצר חוויה רגשית, פואטית או אינטלקטואלית ולאו דווקא מתרכז בניסיון למסור מידע. הקולנוע הדוקומנטרי עבר שינויים צורניים וטכנולוגיים שטשטשו את הקו המפריד בינו לבין הקולנוע העלילתי. חציית הגבול הביאה את הקולנוע הדוקומנטרי חזרה לבתי הקולנוע. חזרה, משום שהיה כלוא שנים רבות מדי בטלוויזיה. [...] ספר זה הוא הצעה ראשונה להתבונן בגוף העבודה הדוקומנטרית בישראל במבט ביקורתי - מבחר כותבים, שלל נקודות מבט, מגוון של סרטים ויוצרים. ראשיתו של מסע אל תוך אמנות צעירה ודינמית שמבקשת להגדיר את עצמה כל יום מחדש.