דיפלומטיה הנרי קיסינג'ר מתוך המבוא [...] הספר פורסם במקורו בשנת 1994, ותקופת כתיבתו - השנים הראשונות שלאחר סיום המלחמה הקרה, קריסתו של הגוש הסובייטי והתפרקותה של ברית המועצות עצמה - מטביעה את חותמה עליו. מצד אחד, היא מבטאת את תחושת ההקלה וההישג של הניצחון במלחמה הקרה שלא היה כרוך בשפיכות דמים; מצד אחר, ברור למחבר כי העתיד הוא הרבה יותר מורכב ממה שהוצג לעתים בהתנשאות של מנצחים בתור 'קץ ההיסטוריה': תובנותיו ההיסטוריות של קיסינג'ר מביאות אותו בהכרח למסקנה כי ארצות הברית לא תישאר, לאורך ימים, מעצמת העל היחידה. עם זאת, קשה לומר כי קיסינג'ר השכיל לחזות את מה שאירע בעשור השנים שמאז כתיבת הספר, בייחוד במה ששייך לעלייתו של פונדמנטליזם מוסלמי קיצוני כאיום אסטרטגי חדש - ומורכב - על ההגמוניה האמריקנית ועל עולם הערכים המערבי כולו. מאידך גיסא, קיסינג'ר מודע תמיד למוגבלות יכולת ההינבאות, אך ייתכן, כפי שנראה להלן, כי גם במקרה זה נטייתו להמעיט במשקלם של כוחות אידיאיים... גרמה לו שלא להאזין בקשר רב יותר למה שהיה אפשר אולי כבר אז לראותו כאות מבשר רע. [...] הספר דיפלומטיה מופנה בעיקר לקורא האמריקני. לכן, אף על פי שעיקרו ניסיון להציג את יסודות הריאל-פוליטיק האירופי כמנגנון יעיל לשמירתה של יציבות ולמניעת מלחמות, הרי הוא פותח דווקא בהצגת עמדותיהם של שני נשיאים אמריקניים המייצגים, לדעתו, שני קטבים מנוגדים במדיניותה הבינלאומית של ארצות הברית משעה שיצאה מן הבדלנות ההיסטורית שאיפיינה אותה מאז הקמתה. השניים הם תיאודור רוזוולט ווודרו וילסון, והם מאפיינים שתי דרכים מנוגדות שארצות הברית צעדה בהן מאז התברר לה כי לנוכח התפרקות הסדר האירופי המסורתי, וגידול כוחה היא, אין היא יכולה עוד להדיר את עצמה ממעורבות גלובלית. [...] [...] חלקו המרכזי של הספר מתמקד בדיפלומטיה של המאה התשע-עשרה, כפי שעוצבה בקונגרס וינה ב-1815 בניצוחם של הקנצלר האוסטרי מטרניך ושר החוץ הבריטי קסלרי, ששמרה, פחות או יותר, על השלום באירופה עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה. [...] [...] קיסינג'ר מצוי בנקודת החתך שבין תובנות אינטלקטואליות ליכולת ביצוע פרקטית מרשימה - מיזוג נדיר לא רק במקומותינו, אלא גם בזירה הבינלאומית. גם מי שלא תמיד יסכים לדבריו ולניתוחיו , לא יוכל שלא להתפעל מרוחב היריעה ומין השילוב של תיאוריה ומעשה שרק מדינאים מועטים התברכו בו.