עד מדינה יגאל סרנה ארבעים שנה אחרי מלחמת ששת הימים רואה אור הספר הזה, שראשיתו ביום גשם אחד ב-1967, כשהכותב, עדיין נער, נוסע עם משפחתו לטיול בטריטוריות החדשות שכבשה ישראל, שבעוד כמה חודשים יעלה בה לאוויר ערוץ טלוויזיה אחד, בשחור- לבן. עד מדינה הוא סיכומה של עבודת שטח עיתונאית מאז הכניסה ללבנון ב-1982 ועד יציאת עזה ב-2005: מסע אישי אל השטחים ובחזרה, שוב ושוב, מאות פעמים, אל חבל ארץ בוער, מוכה ומכה, במרחק שעת נהיגה מהאספרסו-בר הנינוח בתל-אביב; מבט נדיר של עד, המחבר במסעו שני עולמות של מי שליבו שסוע, ופורש בפני הקוראים את הפאזל המלא כשרשרת מרתקת של מפגשים עם פלסטינים וישראלים, ידועים יותר או פחות, פוליטיקאים ומתאבדים, לוחמים וקורבנות; מארג של רגעי שלווה וימים של בעירה, איבה ואהבה, צחוק ותלאות גדולות של שני עמים הלפותים זה בזה כתאומים סיאמים עם מחזור דם אחד. יגאל סרנה קיבל על עצמו את תפקיד העד המתעקש לדעת, לתעד, לספר, להיאבק בבורות, בזחיחות, בשכחה האורבת תמיד, כשהוא מלווה תמיד בצלמת או צלם, ובנאדם עודה יליד דהיישה, תחקירן, מתרגם וחבר. יותר מכל דבר אחר סרנה מציג בפנינו את גיבורי הסכסוך הפשוטים, הדמויות השוליות לכאורה, את המראות והקולות של הדרכים הצדדיות, הרגעים הקטנים, לפעמים של אימה לפעמים של חסד. ספרו אינו עוד מחקר, אקדמי או פופולרי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, כי אם סיפור מגובש של כותב רב כישרון ובעל עין פקוחה גם לפרטים הקטנים ביותר, תיעוד בעל איכויות ספרותיות הנע קדימה ואחורה בזמן. יגאל סרנה, יליד תל-אביב, הוא סופר ועיתונאי מוערך בישראל ומחוצה לה. ספריו: יונה וולך: ביוגרפיה (כתר, 1993), צייד הזיכרון (עם עובד, 1998), מקום של אושר (ידיעות אחרונות, 2000), מוזונגו (ידיעות אחרונות, 2003) ושיטפון (הספרייה החדשה, 2005).