שנאה (לא) כבושה:על שנאה עצמית יהודית בספרות בת זמננו אהובה פלדמן הספרות העברית החדשה הינה מלווה נאמנה של תנועת ההשכלה העברית והמהפכה הציונית - מהפכה לאומית שביקשה לברוא עם יהודי חדש, ("נורמלי") חילוני במהותו, משאלה פרדוכסלית שהניבה סכסוך זהותי ושסע לאומי עמוק ובלתי פתיר. התהליך הפואטי הוא תהליך של חיפוש משמעות ובקשת מענה לזהות לא ברורה בעולם שאיבד את אמונתו הדתית. היצירה היא אמצעי לשחרור מצוקות הקיום והסיפור הוא 'המסכה' המסתירה את התנאים ההיסטוריים שלתוכם הוא נוצר. ההנחה היא שביסוד כל יצירה ספרותית מונחת תשתית חברתית פוליטית, הווה אומר - הסופר אמנם מגיב על המציאות בה הוא חי, אך באופן בלתי נמנע ובלתי נשלט הדיאלוג הוא עם מקורותיו הקדומים, שיח המונע בעיקר על ידי הלא-מודע הקולקטיבי והפוליטי, כאשר הבדיה הספרותית על סוגותיה השונות, היא בגד אסתטי להדחקות, לאשמות, להאשמות ולסתירות הקיומיות של הסופר. הספר שלפניכם הוא פרי מחקר ספרותי מקיף, והרומנים הרבים הנסקרים ונידונים בו מיצגים דורות ספרותיים, קשת מגוונת של סופרי מרכז ושוליים של הספרות העברית בת הזמן. עיון מעמיק מראה שהסופר הישראלי מונע בין היתר על ידי כוחות הלא מודע ומתפקד כאידיאולוג המהפכה וכשליחה, ויותר מזה, כנביא החורבן של 'הסיפור הציוני', שעלילתו לכודה במעגל מוות וגיבוריו חיים בתחושה שהם קורבנות היהדות ההיסטורית. עובדה המשותפת ליצירות כולן ומצביעה על תופעה המדהימה בהיקפה. מבדיקת המבנים הספרותיים, רקמתם העלילתית וציוריה הלשוניים, עולים מבעי שנאה לא רק ליהדות ולהיסטוריה של עם ישראל אלא גם לציונות, מה שמלמד שהשנאה פועלת כתבנית של הרס עצמי קולקטיבי. נראה ש'השנאה העצמית היהודית' (השע"י) בספרותנו, היא למעשה בשר מבשרה של המפכה הציונית, והתעוררותה המתפתחת של השלילה מוזנת מכוחות המהפכה שביקשה להחליף יהדות בציונות. לאור המציאות הישראלית על אירועיה הפוליטיים, מסתבר שהמראה הספרותית של 'שנאת עצמו' היא נבואה המגשישה את עצמה. איך ומדוע קרה ש'אהבת ציון' נהפכה לשנאתה? ומה הקשר בין ספרות, אידיאולוגיה ופוליטיקה? מה בין שנאה זו לספרות העברית העכשווית? האם זו פתולוגיה קיומית, נכות קולקטיבית מורשת? אלה השאלות שהמחקר מנסה להתמודד אתן. החוקרת - ד"ר אהובה פלדמן - מבקשת להביא את התופעה של 'שנאת העצמי' היהודית לידיעתה ולמודעותה של החברה הישראלית, כי בנפשה היא!