צומת הלבבות השחורים לאופולד סדר סנגור השנה מלאו מאה שנים להולדתו של לאופולד סדר סנגור. לציון תאריך זה הכריז "הארגון הבינלאומי של המדינות הדוברות צרפתית (OIF), שאחד ממייסדיו היה סנגור, על "שנת סנגור". נראה שזוהי הזדמנות ראויה לפתוח צוהר קטן לקהל הקוראים הישראלי לעולמי של המשורר והמדינאי הגדול הזה. משורר ונשיא - מה מחבר בין שני העולמות הללו, לכאורה כה מנוגדים? אולי ההשראה, האינטואיציה והחזון. סנגור, אדם רב-השראה, חתר בהתמדה להגשמת שליחותו הפוליטית ; הוא שאף להקנות לבני עמו הסנגלים את ההכרה ולבסס את המודעות בדבר זכותם להתקיים כאנשים שחורים באורח עצמאי ומכובד. ואמנם, באמצעות המושג שחורות (Negritude) השיב סנגור לאדם השחור את מקומו האוניברסלי, שהרי על פי תפיסתו תרבות פירושה חזרה למקורות ולשורשים בד בבד עם היפתחות אל עולם רב-תרבותי. לצד פעילותו הפוליטית הוריש לנו סנגור אוצר פואטי מן היפים שנכתבו בשפה הצרפתית במאה ה-20, שירה שעליה שקד במשך ימי חייו. הקורא את שיריו מוצא עצמו נפעם ומסוחרר מול הצבעוניות והמוסיקה האפריקנית הקצבית ההולמת ואינה מרפה, ובה-בעת מתענג על הניחוח העשיר והניגון הערב של כל מילה ומילה בלשון היפה הזו שסנגור היה לאחד ממגיניה הנלהבים: "החיים הופכים את נשיקתך לחזקה יותר משנאה וממות / אני רואה בעומק עיניך המצועפות בדאגות את האור השקט של הקיץ / אני נושם בין שתי גבעותיך את מתק שכרונו של קציר." בעיני העם האפריקני היה סנגור דמות מיתולוגית, וגם מבקריו בעבר ובהווה זכה ליחס של כבוד, על אף הסתירות הפנימיות שאפיינו אותו - אולי מכיוון שהעז לחלום על ציוויליזיציה אוניברסלית שאינה מתעלמת משום קבוצה אנושית: "איני שונא אלא את הדיכוי / לאהוב את עמך אין פרושו לשנוא / אני אומר שאין שלום חמוש / שלום תחת דיכוי, אחוה ללא שויון / רצוני היה שכל בני האדם יהיו זה לזה כאחים." [...]