פוסט-ציונות פוסט- שואה: שלושה פרקים על הכחשה, השכחה ושלילת ישראל אלחנן יקירה שלוש המסות הכלולות בפוסט-ציונות, פוסט-שואה עניינן סוגיה אחת: השימוש בשואת יהודי אירופה כטיעון מרכזי במאבק האידיאולוגי האנטי-ציוני והאנטי-ישראלי. למאבק הזה, טוען המחבר ומסביר, גילויים שונים, אך בעיקרו של דבר, הוא מבקש לערער על הלגיטימיות ההיסטורית, המשפטית, המוסרית והפוליטית של צדקת התביעה למדינה יהודית בארץ ישראל. • המסה הראשונה מספרת על קבוצות של מכחישי שואה בשמאל הרדיקלי הצרפתי. ייחודו של מפעל ההכחשה של קבוצות אלה היא בכך שעניינו העיקרי הוא האנטי-ציונות. בניגוד להכחשת השואה המוכרת יותר של חוגי הימין, הרדיקלים מן השמאל אינם אנטישמיים במובן הקלאסי של המונח. • המסה השנייה דנה בהגותם של קבוצות אינטלקטואלים ישראלים - היסטוריונים, פילוסופים ואחרים - המשתמשים בשואה ובלקחיה באופן שיטתי כדי לאשש טיעונים אנטי-ציוניים או פוסט-ציוניים. הם אינם מכחישים את עובדת קיומם של תאי הגזים, כמובן, אבל כמו מכחישי השואה מן השמאל בצרפת, הם משתמשים בה בביקורתם הקיצונית - עד כדי דה- לגיטימציה - על ישראל, על מדיניותה ועל העקרונות האידיאולוגיים והמשפטיים שעליהם היא מתבססת. • הפרק השלישי בוחן את כתיבתה של הפילוסופית חנה ארנדט, ובעיקר את ספרה הנודע על משפט אייכמן. פרופ' יקירה מאתר בחיבור, שהיה אמור להיות סקירה עיתונאית של המשפט, הסתייגות עקרונית, מובלעת אך גם מפורשת, מזכותה של מדינת ישראל לבטא עמדה יהודית ייחודית על שואת יהודי אירופה. ספרה על משפט אייכמן, פוסק המחבר, תרם ומוסיף לתרום - באופנים שאינם מנותקים מחייה ומדרכה של חנה ארנדט - להתפתחותה של האידיאולוגיה האנטי- ציונית ולבניינה. בניסוחיו הבהירים ובלשונו הרהוטה מעלה המחבר תרומה חיוניות להבנתה של סוגיה חשובה ומעוררת מחלוקת. אלחנן יקירה הוא פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים.