שמש שחורה: דיכאון ומלנכוליה זו'ליה קריסטבה "אני מנסה לדבר עמכם על תהום של עצב, כאב שאינו ניתן להעברה, הבולע אותנו מדי פעם, לעיתים תכופות לאורך זמן, עד אובדן הטעם בכל דיבור שהוא, בכל מעשה שהוא, אובדן טעם החיים עצמו (...) בעת הדיכאון, אם קיומי עתיד להתערער, הרי שחוסר המובן שלו אינו טרגי: הוא נראה לי מובן מאליו, זועק לעין ומחויב המציאות. מאין באה שמש שחורה זו? מאיזו גלקסיה מטורפת ממסמרות אותי קרניה המעיקות והבלתי נראות לקרקע, למיטה, לאלם לוויתור? " מתוך " שמש שחורה" שמש שחורה (1987), אשר הינו ללא ספק אחד הספרים המרתקים והמשפיעים ביותר של קריסטבה, שייך לכתיבה המאוחרת והבשלה שלה, אשר בה מודגשת חשיבות כניסתו המוצלחת של הסובייקט לתוך הסדר הסימבולי. אהבה, לדוגמא, אינה אפשרית מבלי יכולת האידיאליזציה וההזדהות. בניגוד לאהבה, המלנכוליה היא בגדר מכשול קשה בדרך ליצירתן של יכולות סימבוליות ודמיוניות. באופן טיפוסי אנשים הסובלים ממלנכוליה אינם מסוגלים לאהוב, משום שאינם מסוגלים לבנות את האידיאליזציות הנחוצות. מלנכולים ודפרסיבים חיים במעין אבל נצחי על האם (...) וכפי ש קריסטבה אומרת: "דיבורם של המדוכאים הוא לדידם מעין עור זר; אנשים מלנכולים הם נוכרים בתוך שפת אמם" . ב שמש שחורה בודקת קריסטבה - תוך כדי קריאה בדוסטוייבסקי, דוראס, הולביין ואחרים - את המושג מלנכוליה, וטוענת שהעצב הדיכאוני הוא למעשה הביטוי הארכאי ביותר לפצע נרקיסיסטי שלא ניתן לכנותו בשם ושאי- אפשר לסמלו. בשל הכחשתו את הקשר האוניברסלי שמהווה השפה, מכחיש המדוכא את המובן, שהוא, עבור הישות המדברת, מובן החיים. למרות היותו אתיאיסט קיצוני, הדיכאוני נותר מיסטיקן: בשל היותו מרותק אל האפקט, מהווים עבור הכאב והדמעות את הארץ הסודית של יופי, בלתי נגיש כמו גם שלם. זו'ליה קריסטבה מגדולי ההוגים בצרפת בת זמננו, פרסמה מכלול מרשים של כתבים בתחומים שונים, החל בסמיוטיקה, ביקורת הספרות, פסיכואנליזה, פילוסופיה, פוליטיקה ותיאולוגיה וכלה ברומנים סמי- אוטוביוגרפיים. כיום קריסטבה היא פרופסור לבלשנות באוניברסיטת פריז 7 ופסיכואנליטיקאית. ראו אור בעברית ספריה הבאים: בראשית הייתה אהבה - פסיכואנליזה ואמונה (רסלינג 2004), כוחות האימה- מסה על הבזות (רסלינג 2005), סיפורי אהבה (הקיבוץ המאוחד 2006).