מחתרת השיר צבי לוז בספר זה שם צבי לוז דגש על נטייה פואטית רבת עניין, שהתבלטה בליריקה העברית במאה ה- 20 - הנטייה החתרנית. עם תחיית הלשון ניעורו בה דחפים לפריצת גבולות, לחריגה ממסגרות ואף להפקעת סמכויות ונורמות. חתרנות זו - המודעת והמכוונת "לאפשר את הבלתי אפשרי" - חידשה השגות אמנותיות, פילוסופיות ופסיכולוגיות, ששינו את פניה ואת מגמותיה של השירה העברית. החתירה לגישור לירי על הפער שבין "אני" לבין "העולם", זירזה את הזרימה הדו- סיטרית החוצה ופנימה ועד לתהומות, ומכוח האמפטיה החתרנית מגיע "האני" שהתהים לידי רגעי חסד של הזדהות עם זולתו. חמישה משוררים, מן הנועזים שבליריקנים העבריים המאה ה-20: ח"נ ביאליק, ש. שלום, יונתן רטוש, זלדה, י"צ רימון - מייצגים פה נטייה זו. אף שכל אחד מהם הפיק היבט אחר משלו, הרי המשותף ביניהם, עצם הצורך לחתור תחת הנחות-יסוד ולצאת דופן, הוא שקושרם יחדיו ומחברם לרבים וטובים מבני זמנם ואף מעיד על כוחה של העברית להתחיות, לחדש ולהתחדש. צבי לוז, חבר קיבוץ דגניה ב' ופרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת בר- אילן, פרסם מחקרי ספרות רבים, סיפורים ורומנים.