הפסל הפנימי פרנסוא ז'קוב "אני נושא כך בתוכי, מפוסל מאז הילדות, מעין פסל פנימי המעניק המשכיות לחיי, והוא החלק המהותי יותר, הגרעין הקשה ביותר של אופיי. עיצבתי פסל זה במשך כל חיי. ביצעתי בו תיקונים ללא הרף... המפסלת והאזמל, במקרה זה, הם פגישות והתחברויות, מקצבים הנתקלים זה בזה. דפים אובדים של פרק, המתגנבים אל פרק אחר במערכת הרגשות. אימות שניעורו ממה שכולו רוך. צורך באין סוף שצץ ביפעתה של המוסיקה... התרוממות הנפש הנולדת מצרוף מילים. כל הריגושים והאילוצים, האותות שנטבעו על-ידי החיים והחלום". באוטוביוגרפיה מעמיקה ורגישה זו מספר פרנסוא ז'קוב, ממחוללי המהפכה הביולוגית של הדור הקודם, את קורות חייו, שהן במידה רבה קורותיו של דורו. ז'קוב, שנולד בפריז בשנת 1920 למשפחה יהודית ותיקה ומושרשת, נלחם בצבא צרפת החופשית בזמן מלחמת העולם השנייה ונפצע באורח קשה. בהמשך חייו הוא זכה עם חבריו ז'אק מונו ואנדרה לבוף בפרס נובל ברפואה ובפיזיולוגיה לשנת 1965. בעבודתם המשותפת הציעו השלושה מודל כללי לבקרת פעולת הגנים שהוכיח את תקפותו בכל היצורים החיים. עבודתם והמודל שהציעו, לצד מודל ה- DNA של ווטסון וקריק, הניחו את הבסיס לביולוגיה המולקולרית. הפסל הפנימי מתעד את דרכו של ז'קוב אל הישגיו המקצועיים, לצד סיפור ילדותו ונעוריו ומאבקיו בגילויי אנטישמיות. בפרוזה מעמיקה ופיוטית ובהומור אוהב אדם מספר ז'קוב על חייו ופועלו של מדען נדיר ואיש תרבות אמיתי.