בשם הנוף: לאומיות, מגדר וסובייקטיביות בשירה הישראלית בשנות החמישים והשישים חמוטל צמיר רגע הקמתה של מדינת ישראל היה רגע של מפנה בתולדות האומה היהודית-ישראלית. היא נכנסה לשלב חדש והתחוללו שינויים דרמטיים במבנה שלה, בתפיסות הזמן והמרחב שלה ובזהות הקולקטיבית. שינויים דרמטיים התחוללו גם בשירה העברית, שירת דור המדינה. השינוי הבולט ביותר - כך לפי התפיסה הרווחת - הוא באופיו ובזהותו של הדובר השירי: הדובר השירי של שירת שנות הארבעים היה דוברם של ה'אנחנו', של 'האני הקיבוצי'. לעומתו וכנגדו, במסגרת של מרד אדיפאלי, היה הדובר בשירת דור המדינה 'אני' יחיד בעל קול אישי-אוניברסלי שהשתחרר, כביכול, ממחוייבות לקולקטיב, לכאן ולעכשיו. בבשם הנוף יוצאת חמוטל צמיר כנגד התפיסה הרווחת הזאת ומציעה קריאה חדשנית. שירת דור המדינה, היא טוענת, כוננה סובייקט לאומי-ישראלי חדש, סובייקט 'מדינתי', המגדיר את עצמו כאילו הוא מתנגד לקולקטיב או אף מתנתק ממנו, אך לאמיתו של דבר משרת את מטרותיו של הפרויקט הלאומי-ציוני. כך הוא מייצר תחושת שייכות כמו-ממילאית לקולקטיב ולמרחב הלאומי. זוהי שייכות לוקאלית שלכאורה אין צורך לסמנה - ולמעשה אינה אלא סימפטום של ניצחון ושל כיבוש ושליטה - המדחיקה את האלימות שהייתה כרוכה בכיבוש ובניצחון. בשם הנוף משרטט תמונה פואטית-היסטורית חדשה, ומציג סדרה של משאים ומתנים על אופייה וטיבה של הזהות הישראלית החדשה, מהפרספקטיבה המשולבת של לאומיות ומגדר. צמיר בוחנת באופן שיטתי ועקבי - בקריאה פרשנית שהויה, רגישה ומדויקת - את כתיבתן של המשוררות אסתר ראב, דליה רביקוביץ', זלדה שניאורסון, דליה הרץ ויונה וולך, החושפות בדרכים שונות את מה שהסובייקט הגברי של אותה תקופה מדחיק.